בת שלושים ומשהו (אבל בראש שלי אני עדיין בתיכון). אשתו של אסף, הבחור שלא אוהב חמאת בוטנים. אמא של יונתן ועידו, הידועים גם כליצן 1 וליצן 2. יש לי תואר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב, ובמשך רוב חיי הבוגרים הייתי, ועודני, מתכנתת.

אין לי סיפורי “אני זוכרת את העוגה הראשונה שאפיתי עם אמא שלי בגיל שנתיים” (אני כן זוכרת את עצמי אוכלת הרבה עוגות שלה) או “לא אשכח לעולם את הריח הנוסטלגי של העוגה ההיא של סבתא” (אבל בחיי שאין על הסופגניות שלה). אני כן זוכרת את הבראוניז שאפיתי כילדה עם אחותי הגדולה, מתוך ספרון מתכונים מצוירים לילדים שקיבלתי פעם באיזה יום הולדת. המתכון ההוא הוא הבסיס לבראוניז הפאדג’יים והמטורפים שאני מכינה עד היום, עם כמה שינויים ושיפורים, כמובן.

התחלתי לאפות קצת יותר לקראת סיום התיכון (לא אשכח את האבנים — סליחה, מאפינס התפוזים — שהכנתי פעם והיוו סכנת נפשות של ממש), המשכתי בצבא, ולקחתי את זה צעד קדימה במהלך הלימודים, עת ברחתי למטבח בכל פעם שהייתי מתוסכלת מעוד איזה מתמטיקאי שמת לפני כמה מאות שנים והוכיח כל מיני דברים שאני ממש לא מצליחה להבין.

במהלך הלימודים גם פתחתי את הבלוג. הייתי, כאמור, בדכאון מהלימודים, ועולם האפיה קסם לי מאד. “איך אני יכולה להתחיל להתפרנס ממכירת מתוקים?” שאלתי את אחי וגיסתי, והם הציעו שאתחיל בבלוג. בדיעבד, אין באמת קשר בין הדברים, ובהתחלה הרעיון הרגיש לי מגוחך. מה לי ולזה? אבל זרמתי, וכך, באמצע ינואר 2010, נולד הבלוג “מורקייק”. ותודה לגיסתי על השם.

הפוסטים היו מאד קצרים וקורקטיים בהתחלה. השתדלתי להיות תמציתית, להשתמש בשפה גבוהה, ולהגיע מהר למתכון. אבל זה ממש לא התאים לאופי ה.. מעט חופר שלי, ולעובדה שמאז ומעולם, לצד אהבתי למספרים, השואפת לאינסוף (see what I did there?), תמיד אהבתי גם לכתוב. אז הפוסטים התארכו. והתארכו. והתארכו.

בשלב מסוים עשיתי את הדבר הכי לא אופייני לי, נרשמתי לתחרות אפיה וזכיתי! עד היום אני טוענת שהסיבה העיקרית לזכייתי היתה שהעוגה שלי שילבה בתוכה חמאת בוטנים ובייגלה, מה שהיווה אתנחתא מלוחה לשופטים בין כל המתוקים שהם טעמו באותו היום. כך מצאתי את עצמי לומדת קונדיטוריה בבית הספר “בישולים”, מה שהקנה לי את הזכות לקרוא לעצמי קונדיטורית ואשכרה לא לשקר.

בשנים האחרונות, מאז שהתחתנתי וילדתי את שני הבנים בהפרש די קטן של שנה וחצי, החיים שלי השתנו, והבלוג השתנה יחד איתם. תדירות הפוסטים ירדה. המתכונים הפכו להיות יותר קלים וזריזים, כאלה שאפשר להכין בין תנומה של תינוק להתקף עצבים של ילד (אהמ כדורי שוקולד שיוצקים לתבנית וחותכים לקוביות בלי באמת לכדרר לכדורים אהמ). אמנם פרסמתי פחות, אבל האהבה לאפיה ולכתיבה נשארו — גם בימים שקטים יחסית, הבלוג עדיין תופס מקום של כבוד בלב שלי, והוא פה כדי להישאר!

עכשיו, כשיונתן מספיק גדול כדי “לעזור” לי במטבח, או לפחות להעיף חצי מהבלילה מחוץ לקערה תוך כדי שהוא מערבב, כולי תקווה שעוד עשרים-שלושים שנה, הוא יוכל להיזכר בעוגה הראשונה שהוא אפה עם אמא שלו, בגיל שנתיים.. ושבקרוב גם אצל עידו יתחילו להיווצר כאלה זכרונות.

ובעיקר, אני בונה על זה שהבית שלנו יהיה מוכר אצל החברים העתידיים שלהם בתור הבית שתמיד יש בו את העוגיות הכי שוות…