הדר ואני דיברנו לראשונה על להיפגש באפריל. כן, לפני שמונה חודשים.
זו המצלמה של הדר. היא בערך בגודל של הדירה שלי.
היא בדיוק נפגשה עם בישול בזול, ואני קינאתי. כאילו.. קנאה חיובית. מפרגנת. מה, קנאה חיובית זה לגמרי דבר אמיתי.
לכן, כמו כל אדם בוגר ושפוי בדעתו, ייללתי קבל-עם-ותגובות-בבלוגים שגם אני רוצה, גם אני רוצה. אז הדר, כמו אדם בוגר ושפוי בדעתו – אבל באמת – כתבה לי בפייסבוק משהו בסגנון של “יאללה.. תפסיקי לצרוח ובואי ניפגש”. רק בנחמדות.
פאסט פורוורד להווה*. דצמבר 2012. חורף-לא-חורף, חנוכה ממש מעבר לפינה. הדר ואני קובעות אצלי. הדירה שלי מבולגנת ומטונפת יותר מתמיד כמו תמיד. לצערי, זה כבר הפך להיות המצב הקבוע שלה. אני איש מערות. רק לא איש. אשת מערות. אני אשת מערות. נעים מאד.
המונח הטכני המדויק למה שאתם רואים בתמונה זו: כף ממש ממש גדושה של חמאת בוטנים
*אתם לא מפספסים הרבה. בין לבין היו נסיונות להיפגש, לפני מספר שבועות אפילו היתה תקרית: נוצר מצב שהברזתי מהפגישה בלי לדעת. הדר חשבה שאני קבענו, אני חשבתי שלא קבענו.. בכל אופן, זה נס שהיא עדיין מסכימה לדבר איתי עם כמה ששיגעתי אותה בזמן הזה.
בכל אופן.
כשדנו במה-נכין-מה-נכין-מה-נכין, ישר נזרק לאוויר צמד המילים האהוב עלי בעולם: חמאת בוטנים. אני יודעת, הפתעה גדולה. כל החיים שלי הם טוויסט בעלילה אחד גדול.
חשבנו חשבנו, דיברנו דיברנו, הגענו לסוג של הסכמה על טרייפל חמאת בוטנימי מוגזם, בדיוק כמו שטרייפל חמאת בוטנים צריך להיות.
אבל אז הברזתי.
ואז קלטנו משהו חשוב מאד.
חנוכה. הוא עוד שניה פה. “עוד שניה” במובן של “קבענו לשישי, ושבת זה נר ראשון”.
זה כבר דרש היערכות מחדש. יכולנו להעמיד פנים שלא יהיה שמן עמוק ביום הזה. יכולנו לנסות לשכנע האחת את השניה שאפוי זה המטוגן החדש. אבל אנחנו לא ילדות. אין לנו זמן לשטויות האלה. אף אחד לא נהיה צעיר יותר*.
*חוץ מהאחים קלארק. סיפור מטורף ועצוב.
קיצור. מפה לשם, ועקב היותי גאון שלא מוערך בזמנו, זרקתי בזמן התכתבות פייסבוקית בין הדר לביני “צ’ורוס ברוטב חמאת בוטנים”.
…
…
חזרתם להכרה? סיימתם למחוא לי כפיים? יופי, אז תירגעו. כי זה לא מה שקרה בסוף.
בשלב מסוים החלטתי שרוטב חמאת בוטנים זה לא מספיק טוב. אני רוצה חמאת בוטנים בתוך הצ’ורוס שלי. כאילו.. בבצק. וכך הגיתי את ה”צ’ורוס חמאת בוטנים”.
…
…
חזרתם להכרה שוב? אתם באמת צריכים לבדוק את כל עניין ההתעלפויות הזה. אני מתחילה לדאוג לכם.
קיצור, הדר זרמה. כי היא בחורה כלבבי – מבינה עניין ויודעת שכל דבר טוב משתפר עם קצת חמאת בוטנים.
צ’ורו ארור. משחק אותה עשוי ומטוגן ובעל צבע הורס מבחוץ. אבל מבפנים? אללי.
כמה ימים אחר כך שאלתי את חברי הטוב בעולם כולו, ערן שוורצברד (הוא לא יודע שאנחנו BFF עדיין, אבל זה עניין של זמן עד שהוא יגלה את זה. אני מאמינה שאספר לו כשהוא ימצא אותי אורבת לו מחוץ לבית מתישהו), על שילוב חמאת בוטנים בצ’ורוס. בדיוק טעמתי צ’ורוס תפוזים הורסים מעשה ידיו (אין לכם שום מושג על מה אני מדברת? לא ידעתם שאני עושה מיני סדנת קינוחים אצל שוורצברד? מצחיקים, בואו לפייסבוק ותדעו הכל. כנראה הרבה הרבה יותר ממה שאי פעם רציתם לדעת), והייתי חייבת לקבל טיפים.
סוכר וקינמון. הופכים כל דבר טוב ליותר טוב…
אז ערן אמר שהוא היה משתמש רק בחמאת בוטנים, ומשמיט את החמאה מהמתכון. ואני.. מי אני שאתווכח עם ידידי הטוב. לכן לקחתי את מתכון הצ’ורוס שקיבלנו בקורס הקונדיטוריה ושיניתי אותו קצת, שיתאים לרצונות שלי. ושל הדר, כמובן.
… וכל דבר לא טוב לכמעט אכיל.
אבל מתכון מטוגן אחד זה לא מספיק, לכן הדר שלפה את נשק יום הדין: מתכון משפחתי ל-Pommes dauphine, מנה הנקראת על שם אשתו של יורש העצר הצרפתי, או משהו כזה. מה ששמעתם: מכינים פירה, מכינים בצק רבוך, מערבבים, מגלגלים לכדורים ומטגנים בשמן עמוק (או מתעצלים כמו שתי בנות שאני מכירה, בלי לנקוב בשמות, וזורקים כפות של בצק לתוך השמן).
שימו לב, הצ’ורוס-לפני-אפיה האלה הם האחרונים שתראו היום. בשלב זה כבר התייאשנו ואפילו לא טרחנו לצלם
את שאר הנסיונות הביזאריים שלנו להציל אותם.
טוב, עכשיו אני כבר לא מחכה שתחזרו להכרה. אי אפשר להמשיך ככה!
בכל אופן, לפני יומיים זה קרה. באחת עשרה בבוקר התייצבו אצלי הדר והמצלמה. הו, המצלמה.. כל כך גדולה שלרגע חשבתי כי היא לא תצליח להידחק לתוך דירתי הקטנה.
דיברנו קצת על הא ודא, הייתי מארחת למופת והגשתי להדר כוס מים (אל תסתכלו עלי ככה. אני לא קמצנית – אמרתי לה שהבקבוק נמצא במקרר, והיא מוזמנת למזוג לעצמה כמה שבא לה. ואם היא רוצה עוד משהו משם, נניח 900 ג’ חמאה, כי זה ברמת העקרון כל מה שיש במקרר שלי, אז בכיף), ואז ניגשנו לעבודה.
הכנו בצק רבוך לצ’ורוס. הרתחנו מים, חלב, סוכר, מלח, חמאת בוטנים ומעט חמאה (הדר התקשתה לוותר על החמאה altogether). הוספנו קמח. בישלנו. העברנו למיקסר וקיררנו קיררנו קיררנו. הוספנו ביצים. קיבלנו בצק בצבע מהמם וטעם חמאת בוטנימי עדין אך טעים. התעלמנו (בעיקר אני, מודה ומתוודה) מהעובדה שהבצק שלנו הרבה בצקי יותר ממה שהוא אמור להיות. דומה באופן חשוד לבצק של הלחמיני חמאת בוטנים שטל ואני הכנו לא מזמן.
העברנו את הבצק לשק זילוף. התחלנו לחמם שמן, במטרה להביא אותו ל-180 מעלות, וחיכינו שהוא יבעבע. בינתיים זילפנו וגזרנו רצועות בצק קטנות וחביבות והנחנו אותן על צלחת, עד שנהיה מוכנות לטגן.
אם אתם תוהים למה חיכינו שהשמן יבעבע, מגיעות לכם שתי נקודות. אה, ותגידו – איפה הייתם שלשום בבוקר? לא יכולתם לומר לנו את זה אז?!
כי בניגוד למים, נניח, שמבעבעים ב-100 מעלות.. שמן לא. זה לא קורה לו. הוא יכול להגיע למאתיים ומשהו מעלות כמו כלום, בשקט בשקט, ואתם תחשבו שהוא עדיין לא מוכן. עד שבחורה חכמה כמו הדר תאמר לכם פתאום שהשמן לא באמת אמור לבעבע.
אז כן, אני פה בנס. הכותרת של הפוסט הזה יכולה היתה באותה מידה להיות “חנוכה תשע”ב, או איך שרפתי לעצמי את הדירה בעזרת סיר וליטר של שמן”.
קיצור, אני אחסוך לכם את כל הפרטים והתלאות, אבל הצ’ורוס כשלו כשלון חרוץ. קודם כל, היינו צריכות לחכות שהשמן יתקרר בחזרה לטמפרטורה הרצויה (ואז הוא התקרר יותר מדי. ואז התחמם שוב מדי. ופשוט סרב להתייצב, כי הוא בלתי נסבל). ואז זרקנו פנימה צ’ורו אחד לבדיקה. הוא השחים ממש מהר (טוב, האמת היא שטיגנו אותו לפני שהשמן התקרר), אבל לא נעשה מבפנים. חצינו אותו לשניים, כל אחת טעמה חצי, הסכמנו שהצ’ורו לא עשוי אבל הטעם טעים. המשכנו.
הנמכנו את האש, טיגנו כמה צ’ורוס, חצינו, טעמנו, הסכמנו שהם טעימים אבל לא עשויים. המשכנו.
ניסינו לאפות כמה. חצינו, טעמנו, טעימים אבל לא עשויים. המשכנו.
טיגנו כמה מהאפויים. חצינו, טעמנו וכו’.
הדר חרצה חורים בחלק מהצ’ורוס. היא רידדה אותם לכדי סוג של קרקר-צ’ורו. היא גזרה כמה למיני-מיני-מיני-צ’ורוס. כולם קיבלו צבע יפה בטיגון. לכולם היה פוטנציאל להיות טעימים. אף אחד לא היה עשוי.
וכן, כמובן שפיזרנו סוכר וקינמון על רוב הצ’ורוס הלא עשויים שלנו. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות.
טוב, בסוף לא חסכתי לכם את הפרטים, אבל רציתי שתבינו את התסכול. כל כך התרגשנו לקראת הצ’ורוס האלה, ובסוף הם היו הכי סתם. לא, לא סתם… הם היו כשלון, לא סתם כשלון. אלא אם כן אני יכולה לשכנע אתכם שניסינו להכין חטיפי בצק צ’ורוס (אם האמנתם לי כשהכנתי טראפלס בצק עוגיות, למה שלא תזרמו עכשיו?). כן? לא? טוב, קחו רגע לחשוב על זה.
קיצור- אכזבה.
פחזניות הפירה, לעומת זאת – להיט. המתכון, שהדר קיבלה מדוד שלה (הוא קורא למנה “תפודי מלכים”. שם טו-אוב!), מצריך שש ביצים וקילו של תפוחי אדמה. אני ניסיתי לשכנע את הדר שאם נכין את כל הכמות הזו (שאמורה להספיק לשישה עד שמונה אנשים), אנחנו נאכל את כולה, וחבל ואולי כדאי להכין חצי כמות. היא השתכנעה חלקית וביכולות משא ומתן מצוינות הצליחה לגרום לי להעלות לשני שליש מתכון. אז היו ארבע ביצים. ושש מאות ומשהו גרם תפוחי אדמה.
איך מכינים את תפודי המלכים? מבשלים תפוחי אדמה עם מים ומלח, ובסוף מועכים לפירה (היה לי מאד קשה להתאפק ולא לאכול את הכל סתם ככה. איך אני אוהבת פירה). מכינים בצק רבוך – כמו בצ’ורוס, אבל עם יותר מים וחמאה, בלי חלב, חמאת בוטנים וסוכר. בסוף מערבבים עם הפירה. ומטגנים.
הפעם… הפעם קיבלנו בצק רבוך כמו שצריך. עיסתי, מחיתי, קרמי. לא בצקי מדי. לא כמו אסון הצ’ורוס.
יצאה כמות מטורפת. ארבעים יחידות בערך. מתוכן אכלנו.. המון. למה? כי זה טעים. ממש טעים. אני מקווה שלהדר לא אכפת שאני גונבת לה את המשפט, אבל זה פשוט תיאור כל כך נכון: “אם לצ’יפס ולחד קרן היה לאב צ’יילד, זה היה הטעם שלו”.
הפחזניות רכות בפנים, קרינקלי (זו מילה אמיתית! בחיי, בדקתי! פשוט לא בעברית..) ומקומטות (שזה כמו קרינקלי, רק בעברית) ונהדרות בחוץ. ו.. ממש טובות אם מוסיפים להן קצת סוכר וקינמון. אני יודעת מה אתם חושבים, אבל באמת שאני לא מופרעת – זה פשוט טעים.
צורת אכילת הפום הדופין המועדפת עלי: עם סוכר וקינמון
אגב, מה ששכחתי לציין זה שאמנם את הבצק של הפחזניות הכנתי, אבל רוב התרומה שלי לשלב הטיגון היתה לעמוד ליד הצלחת עם הפחזניות המוכנות, לחצות אותן ולאכול. ואז להתלונן שכואבת לי הבטן. בשלב מסוים מלמלתי בכאב: “יש לי בחילה”, והדר – בתמימות שלא נתקלתי בה זמן רב – פנתה אלי: “למה?”.
אמנם רק נפגשנו בחיים האמיתיים כמה שעות קודם לכן, אבל זה לא מנע בעדי להביט בה במבט נוזף ולצעוק: “את רצינית איתי? כרגע אכלתי עשרים צ’ורוס לא עשויים ועוד עשר פחזניות ענק. אני בקבוק שמן! אני בקבוק שמן מהלך! אפשר היה פשוט להשקות אותי בכל השמן ולא למזוג אותו לסיר קודם. זה היה חוסך זמן”.
והגירסא העוד-יותר-אקסצנטרית של הדר: עם אבקת סוכר
מעניין אם הדר תדבר איתי שוב אי פעם אחרי היום הזה…
קיצור.
בסופו של דבר סיימנו את כל מלאכת הטיגון. לאחר חמש שעות, חבר של הדר בא לאסוף אותה. ואת המצלמה. ואת שתי הקופסאות המלאות בפחזניות שתחבתי לידה – אין סיכוי שהייתי מסכימה להשאיר את הדבר הזה אצלי. אין ספק שהייתי מתפוצצת – פיזית!! – תוך שעה-שעתיים.
אני נשארתי עם שיש מלא שמן ושאריות בצק וכלים מלוכלכים (היי, בלי הערות מגעילות על הדר! היא רצתה לעזור, אני אסרתי עליה). ועם צלחת של צ’ורוס לפני-טיגון. ואז חברה באה לבקר ואני, מקסימה שכמותי, סרבתי לארח אותה בדירתי שנראתה כאילו טייפון משומן במיוחד תקף אותה – ונראה לי שהיתה גם מעט אפופת עשן… יופי מור, לטגן עם חלונות סגורים זה תמיד תמיד רעיון טוב – אז הלכנו לקפה בחוץ. בסוף חזרתי, רחצתי את כל הכלים (הסיר הכי טוב שלי עדיין מלא כתמי שמן בתחתית, ארג! אני ממש מקווה שהוא לא נהרס) ועשיתי את הדבר הכי הגיוני: רידדתי את כל הצ’ורוס הלא-מטוגנים על נייר אפיה, יצרתי גוש בצק גדול, פיזרתי עליו קצת סוכר וקינמון, ואפיתי.
מה יצא לי? לא יודעת, משהו מוזר ולא לגמרי טעים שאכלתי חצי ממנו תוך עשרים שניות.
אתם כבר מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא צוחקת, נכון?
בכל אופן. אצלי אין מתכון היום, כי הצ’ורוס היו קטסטרופליים – צ’ורוסטרופיה, אם תרצו, ואם לאו – וכי נתתי להדר את הכבוד לפרסם את המתכון המשפחתי שלה. לכן אני מפצירה בכם לקפוץ לבקר בלילות שימורים, הבלוג המעולה של הגברת, ולקבל את המתכון. כאילו.. כן, שמן עמוק וטיגון וזה. לא בריא, מלכלך, נכון. אבל זה שילוב של פירה ושל בצק רבוך, איך אתם יכולים לעמוד בפני הדבר הזה?!
כמה גאה הייתי בסטיילינג המקרי הזה: רציתי להניח את הצלחת עם ערמת הפחזניות על השולחן, אבל בדרך נפלה
לי אחת על השולחן. הדר זעקה קלות וכבר היתה בדרך להרים אותה, אבל אז אני זעקתי קשות: “ר-ג-ע!!! זה יפה!”.
ואכן, איכשהו הנופלת הסוררת התמקמה במרחק וזוית מושלמים מאחיותיה שבצלחת, תוך שהיא מפזרת מספר פירורים
אקראיים ונונשלנטיים בדרך. מושלם לצילום. או לפחות בראש הלא-יודע-לעשות-סטיילינג שלי, מושלם לצילום.
בברכת חג שמח ושתהיו לשָמָש ולא לזנב.
נראה לי שהתבלגנו לי קצת החגים…
שלכם, מור “בקבוק שמן” קייק.
אה, דבר אחד אחרון: אני עוד אפצח את תעלומת הצ’ורוסטרופיה. יום יבוא ואכין צ’ורוס חמאת בוטנים מעלפים. ראו הוזהרתם.
12 תגובות
צ'ורוס חמאת בוטנים!! גאוני!! יפותח המתכון ומיד!
פוסט נוטף והורס::))
xxx
מצטרפת לקריאתה של אפרת, יפותח המתכון לאלתר!!
"כל החיים שלי הם טוויסט בעלילה אחד גדול"
-מורקייק, משוררת עם לב של חמאה
לגבי השמן, אני יכולה רק להמליץ על מדחום סוכר. ככה לא צריך לנחש מתי הוא מוכן. אבל את כבר יודעת איך אני עם טיגונים אז אני לא בדיוק קול השפיות פה.
אני לא אוכלת חמאת בוטנים או שומדבר שטוגן בשמן עמוק- ויחד עם זאת לא מסוגלת להפסיד אף פוסט שלך. כל כך כיף לקרוא פה
בעניין הצ'ורוסטרופה (מאיפה הי' צץ?): הצעה ב"על השולחן" אמרה ששהות בתנור עשויה להציל לביבות שהושחמו טרם זמנן. אולי זה עובד גם על צ'ורוס. לוידעת באשר להאם לכסות אותן באלומיניות או לא (נוטה לכיוון לא, כי זה כנראה יהפוך אותן לסמרטוט).
אה כן, ואפשר לבדוק אם השמן חם על ידי זה שזרוקים פנימה חתיכת בצק קטנה. אם הוא מבעבע בעדינות מסביב לחתיכה, אז הוא בסדר.
הי, אני יודעת טוב מאוד קנאה חיובית מה היא 🙂 ובמסגרתה גם אני תוהה מתי אוזמן לאיזה מפגש בישול או אפייה בזוג או שלישיה? מרוב החיוביות יצא לי חרוז…
גם אני הכנתי צ'ורוס. רגילים.
ואיכשהו הם סירבו לצאת בצורה יפה, ופשוט הוזלפו באופן פרוע וממש לא חתוך-כמו-בתמונות. מזדהה עם צערך…
אבל היה טעים 🙂
אוי מור, גם הצ'ורוס הכי קטסטרופליים (היה לי ממש קשה לכתוב את זה, בטוח יש שם טעות) הם בטוח טעימים
הרי את זו שלימדת אותי בצק נא מה הוא
אז אני בטוחה שזה היה טעים.
מיותר לציין שזה גאוני נכון?
וחנוכה. מה עשיתי לך שמגיע לי כל המטוגן הזה…
טוב, כבר מהכותרת הבנתי שאני באה ליהנות, טיפה שמנוני אבל כיף כתמיד
ביז, יש לי מדחום! אני אסביר לך איך המח שלי פעל: "צריכה 180 מעלות. סבבה, השמן לא יגיע ל-180 לפני שהוא מגיע ל-100. כשהוא מבעבע, זה אומר שהוא ב-100. לכן אין לי מה לבדוק את הטמפרטורה לפני שהוא מבעבע. מ.ש.ל". אני מאובזרת, פשוט קצת סתומה. וכן, קשה לשכוח את טראומות הטיגון שלך 😉
אור, צודקת. לא יודעת מאיפה ה-י' הגיעה. תיקנתי.
אולגה, יאללה! 🙂
וטל, אני כל כך שמחה שאת זוקפת את עניין הבצק הנא לזכותי. אני מרגישה שעשיתי עם עצמי משהו בחיים.
טוב בסדר, הבנתי את הרמזים הדקים (והאמירות המפורשות) – צ'ורוס חמאת הבוטנים יפותחו ויובאו לדרגת שלמות עד חנוכה הבאה (מקווה. אולי. נראה. אל תתפסו אותי במילה).
כרגיל, תענוג לקרוא! עדיין יש זמן עד חנוכה 2013, שממש מעבר לפינה, לפתח ולהביא את הצ'ורוס חמאת בוטנים…