התאוששתם מפראג I? מוכנים לעוד חפירות ומאתיים תמונות? סתם סתם, הפעם יש קצת פחות ממאה. רגע רגע רגע, אל תלחצו על האיק–
לחצתם על האיקס, נכון? ידעתי. לחצתם. אוף.
טוב, אז אממ כנראה שאני מדברת לעצמי בשלב הזה, אז קדימה מור, תני לי לספר לך על המשך הטיול שלי (שלך?) בפראג לפני מאתיים שנה. מוכנה? גרובי מגנובי.
***
שבת
התחלנו את הבוקר ב-Cukrarna St Tropez, בית קפה המתמחה במאפים צרפתיים. עכשיו – אני אומרת “התחלנו את הבוקר” כאילו הופ, יצאנו מהמלון וישר הגענו. אז לא!
המקום הזה היה ברשימת ההמלצות שלי, כך הגענו אליו. אחרת בחיים לא היינו מוצאים אותו. וגם ככה זה לא היה קל. היתה לנו כתובת, ידענו שאנחנו במקום הנכון, ועדיין הסתובבנו סביב עצמנו דקות ארוכות, כמעט ויתרנו. ובסוף גילינו את הקוקרנה (מסתבר שבצ’כית זה אומר “קונדיטוריה” או “חנות מתוקים”) הזו מסתתרת אי שם, בתוך אחד הבניינים האלה שנכנסים אליהם ואז זה סוג של מרכז מסחרי (לא, זה אפילו לא קניון. בעצם גם לא ממש מרכז מסחרי, סתם מקום שיש בו כמה חנויות חבויות מהרחוב). בקיצור, צריך לחפש טוב, אבל המקום נמצא שם.
כשקראתי על המקום, ראיתי שהפרי ברס המלבני (!) שלהם מומלץ., אז לקחתי אותו. אסף הלך על עוגת שוקולד, נוגט ופצפוצי אגוזים. שנינו שתינו קפה (הכל ביחד: 340 קרונות, כולל טיפ). תראו, יש דברים מאד יפים במקום, ויש גם מטבח פתוח בו אפשר (כנראה בימים שהם לא שבת) לראות את העובדים אשכרה מכינים דברים. המגוון מרשים למדי, ובסך הכל היה סבבה, גם אם הבצק של הפרי ברס היה קצת יבש מדי לטעמי. כפי שסיכמתי את זה לעצמי בסיכום הטיול שלי: כנראה שהפטיסרי הזה לא היה נחשב ללהיט היסטרי בפריז.. אבל הוא בהחלט מהווה חוויה מרעננת בפראג, עם כל מאפי הגבינה והריבה המוזרים שלהם. אולי לא הייתי מגיעה לשם במיוחד, אבל אם אתם בסביבה – השקיעו חמש דקות נוספות בלמצוא את הפטיסרי החבוי החביב.
עכשיו תגידו לי אתם — אם חבר שלכם היה מספר לכם על מקום שנקרא “הבית הרוקד”, מה הייתם מצפים לראות עם הגיעכם אליו? הייתם מצפים לראות סתם בית עקום ומוזר, או שהייתם מצפים לראות בניין לא יציב, שממש מיטלטל מצד לצד, אולי על המים, ונראה כאילו הוא עומד ליפול בכל רגע?
אם התשובה לכם היתה “סתם בית עקום”, סבבה. מעולה. כי זה מה שזה. אם ציפיתם לראות בניין רוקד על המים, כמו אממ מישהי שאתם אולי מכירים, אז אכזבה אכזבה אכזבה!
קיצור, לכו לשם. אם בא לכם. צלמו קצת את הבניין. התאכזבו בקול. המשיכו לשוק האיכרים Naplavka (ודאו שאתם בשבת, כי בשאר השבוע השוק לא פועל, ואתם תתאכזבו. האכזבה הזו, יחד עם האכזבה מהבית הרוקד, עוד תגמור אתכם).
נפלבקה (נעמיד פנים שכך כותבים את זה בעברית, טוב?) – שוק נחמד. לא ענק. אפשר לעבור את כולו בעשר דקות, בהנחה שאתם לא עוצרים לצלם כל דוכן ודוכן (אופס?). יש שם כל מיני דברים: מאפים, פרחים, בשר, גבינות, כלים. שוק איכרים טיפוסי.
באופן אישי, לא מצאתי שום דבר שרציתי לקנות (חוץ מאיזה כלבלב חמוד או שניים ואולי כמה פרחים), אז כדי לפצות על זה, קניתי רוטב הבאנרו חריף לאבא שלי. אסף, לעומת זאת, קנה לו נקניקיית חזיר בגודל של החיים של שנינו (השעה היתה בערך אחת עשרה בבוקר, כן?) ב-50 קרונות. לי זה נראה מזעזע, הוא היה מבסוט. וכמובן שהוא לא הצליח לסיים את כל הנקניקיה. חובבן.
טעמתי את הקרקרים האלה. אמרתי למוכרות שהיה טעים. שיקרתי. הו וואו, כמה ששיקרתי.
נראית כמו אשה נעימה, בסך הכל
היי תראו, הנה יושי שדה!
אחרי השוק, התכוונו להמשיך לכיוון שדרות ואצלב (קניות!!), אבל היות שסוף סוף היתה שמש ואשכרה היה נעים לכמה דקות, התיישבנו על איזה ספסל והחלטנו שאנחנו לא רוצים לזוז משם לעולם… ואז קמנו אחרי עשר דקות. הכי נאמנים לעצמנו.
בדרך לוואצלב נתקלנו בארנב אנושי, כמובן, והצטלמנו איתו. הוא סיפר לנו שהוא אמור להיות דמות מפורסמת מסרט מצויר כלשהו, אבל לא הצלחנו לקלוט את השם שהוא אמר. מה גם שזה לא באמת היה הגיוני, הוא הסתובב רחוק מאד ממרכז העיר, ברחוב די נטוש. בקיצור, הוא ככל הנראה היה סתם ארנב תמהוני, אבל למי אכפת – לאסף יש תמונות עם ארנב בגודל של בן אדם, ולכם אין.
היות שכבר היה כמעט שבת בצהריים, וידענו שבראשון בלילה אנחנו חוזרים לארץ, התחלנו לראות את הסוף. התחלת הסוף —> צריך לקנות ממתקים! אז נכנסנו לאיזה סופר קטן בדרך וקנינו כל מיני שוקולדים והפתעות, כולל קרואסון של 7 Days שגם לי להתקף נוסטלגיה קשה ווהזכיר לי את הילדות שלי בקפריסין, שם היינו קונים כאלה ואוכלים אותם (בעיקר השקיות של המיני קרואסונים) כל הזמן. בסופו של דבר אכלנו את הקרואסון הזה רק בארץ (אסף היה מזועזע, אני הייתי מאושרת), והאנקדוטה הזו היתה מיותרת לחלוטין, אבל היי — אם הייתי מגבילה את הבלוג רק לדברים נחוצים, הוא ככל הנראה לא היה נפתח מעולם.
טוב, עכשיו אמרו לי בכנות — האם ישבתם במסעדה/פאב/וואטאבר-מקום-כלשהו המרושת כולו פסי רכבת קטנים, פסים שאשכרה נוסעות עליהם רכבות קטנות הנושאות כוסות בירה, רכבות שאשכרה נעצרות לידכם וממתינות עד שתאספו מהן את כוס הבירה שלכם? לא? אז לא הייתם ב-Vytopna.
אסף קרא על המסעדה הזו קצת לפני שנסענו, והיא מיד נכנסה לרשימת ההמלצות שלנו. בסניף הראשון שלה, בקניון הפלאדיום, נתקלנו כבר יום קודם, אבל הוא היה קטן מאד וחלק מהפוד קורט הכללי של הקניון, אז.. פחות כיף. לכן כשהגענו לשדרות ואצלב, הלכנו ישר לשם (טוב, עצרנו בדרך בפסל כלשהו בתחילת השדרה ש.. אוף, אני לא זוכרת מה היתה מטרת הפסל. אני אפילו לא זוכרת מה היה הפסל).
אני אשים את זה על השולחן מההתחלה — זה הכי הכי מקום של תיירים. אני ממש אהבתי את הנאצ’וס שחלקנו, ולגבי המנה השניה שחלקנו, שניצלונים ופירה (מי מופתע?): השניצלונים היו סתמיים והרגישו די תעשייתיים, הפירה היה פשוט לא טעים. אבל מי שמגיע לוויטופנה, מגיע בשביל החוויה. והחוויה היא בירה זולה להחריד (300 מ”ל עולים פה 22 קרונות, שזה בערך 3.5 שקלים, אז.. בערך עשרים שקלים יותר זול משליש בירה בארץ, בממוצע) המוגשת לשולחן ברכבת קטנה. זה ממש ממש מגניב ואנחנו לא הפסקנו להתלהב מהקטע כל זמן שישבנו שם. כמובן שמגישים גם שתיה קלה ולא רק אלכוהול, אז זה מקום די מושלם לקחת אליו ילדים קטנים (או ילדים בני 28, כמו מישהו שאני מכירה).
(אסף. התכוונתי לאסף)
לאחר ארוחת הצהריים הקלילה שלנו (שמן ושמן ובירה ושמן זה לא קליל? אה לא? אה), הסתובבנו קצת בוואצלב. עכשיו הרשו לי לספר לכם משהו: אסף לא ממש סובל שופינג (גבר טיפוסי), אבל בדרך כלל כשאנחנו נכנסים לחנות, בסופו של דבר הוא זה שנתקע שעות בתא המדידה. הכי דיוה. אבל.. אבל אל תגלו לו שסיפרתי לכם, טוב? הוא בטח יכחיש גם. אבל אתם יודעים שאני תמיד דוברת אמת. חוץ מכשאני משקרת, זאת אומרת.
בכל אופן.
אסף התפרע עם שמונה זוגות גרביים במארקס אנד ספנסר (גרביים. מי נוסע לחו”ל וקונה גרביים? ועוד סתם גרבי ספורט לבנים, מכוערים כאלה), אני קניתי לעצמי כל מיני הפתעות ב-Sephora (ואני בכלל לא מתאפרת. אבל דוגמית בושם בריח תה ירוק? דונט מיינד איף איי דו).
מצאנו חנות חמודה בשם Tiger. אני הוקסמתי אבל לא קניתי כלום. ההגדרה שלי לחנות: יש שם כל מיני דברים מיותרים (שנורא רוצים אבל לא באמת צריך). ההגדרה של אסף: חנות של בנות. נראה לי ששנינו צדקנו.
ואז העברנו חמש? שש שעות? בניו יורקר. מודה שהחנות הזו תמיד נראתה לי פח, לא יודעת למה, אבל פתאום מצאנו את עצמנו שם, מודדים דברים במשך מלא זמן. אני קניתי ג’ינס וחולצה, אסף חלק ספסל המתנה ומרמורים עם בחור ישראלי נוסף שחיכה שבת זוגו תצא מתא המדידה, ואז אסף התחיל למדוד, ואני הצטערתי שהבחור כבר לא היה שם כדי לראות מי הצד שבאמת מעכב אותנו בחנויות כאלה. הוא מדד מלא דברים במשך הרבה זמן, אחד המוכרים בחנות ואני כבר עשינו בונדינג בזמן שעברתי על עשרות (נשבעת, עשרות) סריגים במטרה למצוא לו מידה מסוימת (לא מצאתי 🙁 )… ובסוף הוא יצא עם טי שירט.
אחרי הניו יורקר, שנינו כבר היינו גמורים ומתים מחום (חורף בפראג —> החנויות מחוממות). יצאנו מעולפים, ואז אסף הזכיר לי שברחוב ליד (היינו די בקצה של ואצלב בשלב הזה) נמצאת גלידת אנג’לטו, הממוקמת – לפי מה שאסף כתב במפה שהכנו לנו מבעוד מועד – במקום השני בקטגוריית הקינוחים של Trip Advisor. אז נכנסנו. בכל מצב אחר כנראה לא היינו אוכלים גלידה בפראג של תחילת מרץ, אבל היה לנו כל כל חם אחרי כל המדידות.
אתם יודעים איך אני מגדירה מקום כטוב מאד או סתם טוב? אני חושבת לעצמי, האם הייתי רוצה לייבא אותו לישראל (או למרכז/תל אביב). את מיט אנד גריט, למשל, הייתי מייבאת בכיף, בעיקר את הצ’יפס בטטה שלהם. את ההמבורגריה השניה שאכלנו בה (נדבר עליה עוד כמה שורות) – לא.
את אנג’לטו כל כך הייתי מייבאת. יש להם טעמים קלאסיים וגם מיוחדים (גלידת שמן זית ובזיליקום! לא הייתי אמיצה מספיק כדי לטעום, לצערי – אני כנראה עדיין בטראומה מפרלין הבזיליקום שטעמתי פעם והרגיש לי כמו פיצה, לא בקטע טוב. אני יודעת, אין דבר כזה פיצה לא בקטע טוב, אבל במקרה הזה הקטע לא היה טוב), והגלידה עצמה טובה מאד. אסף לקח כדור קטן בגביע, חצי סטרצ’יאטלה, חצי קרם אגוזי לוז מעולה. אני לקחתי גם כדור קטן חצי-חצי, אבל בכוס: חצי ג’ינג’ר, חצי קינמון. הכל ביחד עלה 80 קרונות (סליחה על ההשוואה הבלתי פוסקת, אבל בארץ מנה אחת היתה עולה יותר מה-12.5 שקלים האלה) והיה פשוט מעולה. הג’ינג’ר היה מצוין, הקינמון היה מצוין, והמרקם של הגלידה היה, ובכן, מצוין. זה לא שחסרות גלידות טובות בארץ (לג’נדה, אני אוהבת אותך אהבת אמת), אבל אנג’לטו יכלה להיות תוספת נהדרת.
אז.. שתינו בירה. אכלנו ג’אנק. קנינו קצת בגדים. אכלנו גלידה טעימה. הרגיש לנו נכון ללכת להתאושש במלון לפני שנצא לאכול עוד משהו (גם לכם מרגיש שעבר יותר מדי זמן מאז שאכלתי פיצה? אוקיי, מעולה. רציתי לוודא שזו לא רק אני).
**התאוששות**
…
**סיום התאוששות**
הגיע הזמן לפיצה! אבל הפעם הלכנו קצת יותר רחוק עבורה. במפה שלי הופיע מקום בשם San Carlo, עליו כתבתי “עוד פיצה שנראית טוב”. יופי, מור של לפני הנסיעה. תודה לך על זה. אינדיקטיבי.
לשמחתי, מור של לפני הנסיעה ידעה על מה היא מדברת. הלכנו לא מעט (חלקנו ניסה גם לצלם את כל העיר, ללא הצלחה מרובה), והשעה היתה כבר יחסית מאוחרת (קרוב לתשע, וכן, זה מאוחר, כי הרחובות החלו להתרוקן בשלב הזה, במיוחד ככל שהתרחקנו מהמרכז). תוך כדי הליכה, כשעברנו את גשר קארל (בלחישה) והגענו לאזור של קאמפה וכו’, תהינו האם אולי קיבלנו החלטה לא נכונה, והיה עדיף לאכול משהו קרוב יותר למלון, ו.. רגע, בכלל פתוח שם בשעה הזאת?
בסוף הגענו. היה פתוח. ישבו שם בשני שולחנות, מתוך משהו כמו.. עשרה, נגיד? העיצוב של המקום נראה כאילו נלקח מתוך המולאן רוז’, ולרגע היינו סקפטיים, אבל החלטנו לזרום.
המלצר היה נחמד מאד מאד (עד היום אני מצטערת שסרבתי להצעה שלו לארוז לי את מה שנשאר מהפיצה שלי בסוף הארוחה. “אנחנו תיירים שטסים מחר ולא יהיה לנו מתי לאכול את הפיצה” — איזה מין תירוץ מטופש זה? מי אומר שטויות כאלה?). מרק הירקות שאסף לקח כמנה ראשונה היה לו קצת חמוץ, פוקאצ’ת הרוזמרין שהזמנו יחד היתה סבבה, לא מדהימה, וענקית (ובלתי פוטוגנית בעליל, על כן לא תראו פה תמונה שלה). כאילו.. בערך בגודל של פיצה. כמות לא הגיונית. אבל העיקריות? שוות הכל. הלזניה של אסף היתה לו טעימה מאד, הפיצה שלי היתה פשוט מעולה. זוכרים את הפיצה שאכלנו בערב הראשון, גמברו רוסו? היא היתה אחלה. אבל הפיצה של סן קרלו לא ראתה אותה ממטר. יחד עם בקבוק מים יצא 770 קרונות, כולל טיפ. וכן, בדיעבד הייתי צריכה לקחת את הבערך-חצי-פיצה שנשארה לי איתי. אוף.
האם אכלנו קינוח, אתם שואלים? ודאי שלא. היינו מפוצצים. לא היה לנו מקום לכלום.
אה, וגם שמרנו את עצמנו לצ’ימני. “אבל מור, מה זה צ’ימני?” הוווו ילדים. אתם כאלה ילדים. נכון טרדלניק, או קיורטוש? אז כזה. רק יותר מושחת. מהדברים האלה שמזמינים רק – או בעיקר – כדי להעלות תמונה שלהם לאינסטה (אף מילה על הלק העקום!). מהקינוחים האלה שאתם חושבים לעצמכם: אוקיי, קונוס בצק מפוצץ סוכר, קינמון ולפעמים גם נוטלה לא היה מספיק מושחת? באמת חיוני למלא אותו בעוד קצפת ושוקולד/קצפת ותפוחים/גלידה/אגוזים/וואטאבר?
אז התשובה, למרבה הצער, היא כן. כן, זה חיוני. וגם אם אתם מפוצצים בעשר וחצי בלילה, אחרי מלא פוקאצ’ה ופיצה ויום שלם של ג’אנק — אם אתם עוברים ליד החנות Good Food – Coffee & Bakery ומגלים שהתור לקינוחי הצ’ימני שלהם משתרך רק עד מעט מחוץ לבית הקפה הלא-מאד-גדול, ולא למשך עשרות מטרים לאורך הרחוב, כפי שראיתם אותו משתרך בימים האחרונים.. אם זה המצב, אין לכם ברירה אלא לעמוד בתור הדי קצר (או.. להעמיד את בן הזוג שלכם בתור בזמן שאתם תופסים מקום בפנים, כי אין סיכוי שאתם הולכים לצאת ללילה הצ’כי הקר ולאכול את הקינוח החם-קר-נוזל הזה תוך כדי הליכה. ובעיקר, אתם צריכים תאורה כדי לצלם את הצ’ימני לאינסטגרם. דא).
אנחנו הזמנו צ’ימני עם קצפת ושוקולד, כי אסף לא התחבר לכל קונספט האגוזים והתפוחים. וגלידה זה נחמד, אבל נו באמת. יש גבול לשחיתות. סתם, אין. ובכל זאת..
120 קרונות עלה הדבר הזה. כפול מטרדלניק רגיל. מושחת? מוות. טעים? כן. מטנף? וואו, אין לכם מושג. בעקרון, זה גליל בצק חם ממולא קצפת קרה ושוקולד – לדבר הזה לא היה סיכוי. בינינו, גם לאסף לא. זאת אומרת, גם אני התלכלכתי קצת. אבל אסף? הוא הפך לסוג של צ’ימני בעצמו, וכן – היתה לו קצפת על האף בשלב מסוים. כמובן שיש תיעוד מצולם, אבל אני לא רוצה להעלים את מעט הכבוד שעוד נשאר לכם כלפי אסף.
אה, יש לכם מלא כבוד כלפי אסף? אני זו שיש לכם בעיה איתה? הבנתי. כן, תכלס.. די הגיוני.
בקיצור. מבחינתנו הצ’ימני הזה היה חוויה חד פעמית. גם בגלל התור, גם בגלל השחיתות, ותכלס? בגלל שהטרדלניק הרגיל, עם הסוכר-קינמון (לדעתי) או הנוטלה (לדעת אסף), פשוט יותר טעים. אבל חייבים לנסות פעם אחת, לא?
בשלב הזה הסתיים היום שלנו. לא (רק) כי היינו עייפים, פשוט כי חששנו שאם נישאר ערים עוד יותר מדי זמן, בטעות נאכל עוד משהו שניזכר בו יום אחד כשננסה להבין איך חלינו בסוכרת ו/או חטפנו התקף לב. אז צעדנו את הכמה דקות שנותרו לנו למלון (הכי מרגישה שהורדתי את הצ’ימני. והפיצה. והפוקאצ’ה. והגלידה. וכל היום הזה. אלוהים ישמור, מור של חו”ל היא אשכרה מור ללא תחתית). והלכנו לישון עצובים, בידיעה שזה הלילה האחרון שלנו בפראג.
***
יום ראשון
יום אחרון, יום אחרון, יום אחרון!
🙁
התחלנו את היום בצ’ק אאוט מהבוסקולו החמוד שלנו. נפרדנו לשלום מכל העובדים בחיבוק. סתם, זה דבר מוזר לעשות. לא באמת עשינו את זה.
הפקדנו את המזוודות במלון, אצל איש המזוודות (?) הלא-ממש-נחמד, והלכנו לאוכל משהו.
בית הקפה Bakeshop לחלוטין עומד במבחן ה”האם הייתי מייבאת את זה לארץ”. כל כך הרבה מאפים, כל כך הרבה עוגות. כל כך הרבה מאפי– אה, הזכרתי כבר את המאפים.
מצד אחד, הצטערתי על זה שלא ביקרנו בבייקשופ בשלב מוקדם יותר של הטיול – הקפוצ’ינו שלי היה טעים, גם המיני קרואסון שקדים. מאד. מיץ התפוזים של אסף היה סחוט (סגירת מעגל יפה לעומת המיץ המר מהבוקר הראשון), והוא היה מבסוט גם על עוגת הגבינה-שיש-שוקולד שלו (איכס). 314 קרונות על הכל, אגב.
מצד שני, אם היינו מבקרים שם קודם, יש סיכוי טוב שלא היינו הולכים לשום מקום אחר בבוקר.
מצד שלישי, זה לא בהכרח דבר רע..
בקיצור, התאהבתי בבייקשופ, כי כיף שם ומגניב שם והכל נראה טעים, ואפשר לפתוח סניף שלהם ליד הבית שלי, בבקשה? תודה וזה.
בית הקפה ממוקם די קרוב לרובע היהודי, ולנו עוד היה כרטיס בתוקף ומספר אתרים שלא יצאנו לנו לבקר בהם (זוכרים?), אז הלכנו לבית הכנסת הספרדי, ואני סוף כל סוף זכרתי משהו מהביקור הראשון שלי בפראג — רגע לפני שנכנסנו, נזכרתי שכבר הייתי בבית הכנסת, וגם חלקו הפנימי היה מוכר לי.
למשך כמה דקות הסתובבנו בבית הכנסת בשקט יחסי, אבל כשעלינו לקומה השניה, נכנסו מספר קבוצות, כולל אחת של בני נוער, והמקום הפך מלא עד מלא מאד. זה היה טיפה מעצב, אבל לא הפריע ברמה שלא יכולנו להסתובב במקום.
לאחר שסיימנו בבית הכנסת, כבר התחלנו לראות את סוף הטיול, או במילים אחרות — שופינג. חזרנו שוב לקניון הפלאדיום ועברנו עליו בצורה יחסית מתודית, קומה קומה. זאת אומרת, בקומות התחתונות עוד היינו די יסודיים, אחר כך כבר חיפפנו, כי זה התיש את שנינו.
דבר ראשון – קניתי לאסף שעון חדש, מתנה מוקדמת ליום ההולדת, כפי שהבטחתי לו – ובעיקר לעצמי – שאעשה, כי בגיל 28, באמת שהגיע הזמן לשעון של גדולים, ולא שעון דיגיטלי עם רצועת גומי. העברנו חצי שעה (לפחות) בחנות בקומה התחתונה, רק אנחנו ומוכרת מאד מאד חמודה שידעה בערך שלוש מילים באנגלית (לא, אני לא מגזימה), ורוב התקשורת שלנו איתה היתה בפנטומימה ובסיועו האדיב של גוגל טרנסלייט, אבל בחיי שהיא היתה סופר אדיבה, ובסוף אסף אפילו מצא שעון שהוא אוהב. יש!
אסף קנה גם ג’ינס, אני רכשתי שני זוגות נעליים זולים מאד שכבר הספקתי לחרוש על שניהם כל הקיץ, וכל מיני סבונים ריחניים (אגס, שוקולד שהתגלה כשוקו-תפוז טראומטי ועוד). כמובן שנכנסנו גם לסופר הנמצא בתוך הקניון – אחת החוויות האהובות עלי בחו”ל – וקנינו כל מיני שוקולדים ושטויות אחרות.
כשכבר היינו עמוסים בשקיות ורעבים למדי, צעדנו את המרחק הלא רב ל-Joy Burger, מסעדת המבורגרים (דא) שהיתה ברשימת ההמלצות שלנו וראינו כל הזמן. אם זה היה תלוי באסף, היינו חוזרים למיט אנד גריט המוצלחת, אבל אני חשבתי שאנחנו צריכים לנסות מקומות נוספים – אז הלכנו לג’וי.
בשורה התחתונה, היה קצת פחות מוצלח ממיט אנד גריט, והרבה יותר יקר (647 קרונות לפני טיפ, אם כי צריך להיות הוגנים – אסף לקח צלעות הפעם, לא המבורגר, מה שבטח ייקר את האורחה), אבל עדיין טעים.
אסף, כאמור, הזמין צלעות חזיר עם צ’יפס דק ופפסי. אני לקחתי המבורגר (160 גרם), צ’יפס עבה (לא זוכרת כבר איזה מהצ’יפסים היה יותר מוצלח, לצערי) ולימונענע. כי אני חיה על הקצה ופעם ב- מזמינה לימונענע במקום כוס מים. אז שוב, מקום נחמד, אבל אם אתם חייבים לבחור אחד, לכו על מיט אנד גריט.
הג’וי בורגר, כמו הפלאדיום, היה די קרוב למלון, אז חזרנו אליו כדי לסדר את כל השקיות במזוודה, ובעיקר כדי שלא נצטרך להיסחב איתן יותר מדי. בשלב הזה כבר לא התחשק לנו לעשות יותר מדי, אבל לא רצינו סתם לבזבז את הזמן, אז הלכנו לבדוק את שוק Havelska, שזה.. די בזבוז זמן (אירוני, אה?). שוק קטן, סופר תיירותי, מוכרים שם כל מיני דברים מוזרים. מיותר. תשמחו לשמוע שלפחות קפה Venue הסמוך מיותר אף הוא. כל כך מיותר שאסף אפילו לא הצליח למצוא חתיכת עוגה שנראתה לו מספיק טוב כדי ללכת ליד הקפה ששנינו שתינו.
היות שרצינו לסיים את הטיול בטעם טוב – פשוטו כמשמעו – טרדלניק.
ליתר דיוק, אני רציתי לסיים בטעם טוב. ובטרדלניק. ולא הפסקתי לקטר לאסף על זה שאני לא מאמינהההה שאכלנו רק שני טרדלניקים בכל הארבעה וחצי ימים שהיינו בפראג, וזה סופר מביך, ואיך אראה את הפרצוף שלי בבלוג אחרי זה? הוא לא ממש היה בקטע, אבל למרבה השמחה, כבר בשלב הזה של החיים הוא ידע ש-fat (future) wife = happy life. אממ happy wife. התכוונתי happy wife.
אז הלכנו לקנות לי טרדלניק אחד אחרון, לא לפני שגילינו שיש לנו חמישים קרונות אחרונות בארנק, וטרדלניק עולה שישים, וזה לא באמת הגיוני להוציא כסף בשלב הזה של הטיול, אז אוף. ויתרתי על חלום הטרדלניק שלי.
ואז (הסיפור הזה לא נגמר, אה?) האביר שלי על הסקודה הלבנה (אל תדאגו, בדקתי בגוגל – סקודה זה רכב צ’כי, אז זה מתאים, אפילו שלאסף יש בכלל מאזדה) מצא עוד עשר קרונות בכיס או בארנק או באוזן, לא יודעת ולא אכפת לי, אבל אני זכיתי לטרדלניק אחד אחרון. נכון, אכלנו אותו בגשם, מסתתרים מאחורי חצי שמשיה או סכך ליד הדוכן, לא זוכרת כבר, אבל זה לחלוטין היה שווה את זה. בצק שמרים חם עם סוכר וקינמון, כמה פעמים אני צריכה להסביר לכם שזה מאד טעים?
כל השאר כבר לא באמת מעניין (לא, כי עד עכשיו היה פשוט מרתק, מור), אז בקצרה: חזרנו למלון, אכלנו קצת שוקולד, הטענו טלפונים, המתנו לשאטל שלנו (אותה החברה איתה הגענו מהשדה למלון), הנהג שלנו נסע בדרכים חשוכות ומרוחקות ברמה שחששנו שהוא הולך לרצוח אותנו ולהיפטר מהגופות ולא ימצאו אותנו לעולם, אבל בסוף הגענו סופר מהר לשדה. כמה מהר? כמה דקות לפני זוג ישראלי אחר שיצא מהמלון חמש דקות לפנינו, עם שאטל אחר. אין יור פייס, זוג ישראלי אחר!
בשדה אכלתי פרעצל שעשה לי פרצופים מרושעים והתפללנו שהטיסה תצא בזמן – היא יצאה בזמן, ובתור פיצוי (לא פיצוי אמיתי, כאילו.. קארמה או משהו) על הטיסה הלוך, קיבלנו מושבים מאד מאד מרווחים, עם מלא מקום ברגליים. גם לאסף היה מקום ליישר רגליים, את כל רגלי ה-1.85 מ’ שלו (נשבעת לכם שכשהתחלנו לצאת הוא אמר לי שהוא 1.86. אני מרגישה מרומה, למי אפשר להתלונן ולקבל החזר?). נכון, לא ישבנו יחד-יחד, כל אחד מאיתנו ישב במושב המעבר של אותה השורה, אז מעבר שלם הפריד בינינו, אבל זה היה סופר רומנטי, כמו רומיאו ויוליה, רק עם דיילות שעוברות באמצע במקום משפחות מסוכסכות. רגע, על מה דיברתי?
***
לסיכום: פראג כיפית! גם בחורף, כשקריר פלוס פלוס ומחשיך מוקדם. זה פשוט נותן לכם לגיטימציה להיכנס לכל מיני בתי קפה ולשתות משקאות חמים שווים. בקיץ? גם כיף! תחשבו כמה טרדלניק עם גלידה וקצפת תוכלו לאכול. יואו, אני מקנאה בעצמכם.
אלכוהול? הוא זול. לא מאמינה ששכחתי לדבר על זה..
קניות? יש ויש, אבל אני מאמינה שאם באים במוד שופינגי ומשקיעים בזה זמן ומאמץ (מודה שלאף אחד מאיתנו לא היה יותר מדי כח. בעיקר לאסף, אבל גם אני לא הגעתי חדורת מטרה), אפשר למצוא דברים שווים ולא יקרים.
תרבות? מצודת פראג, מגדל אבק השריפה, הרובע היהודי, מוזיאון השוקולד (זה נורא שכתבתי את שני אלה אחד אחרי השני? לפחות לא כתבתי את השוקולד ראשון, כדי שלא תחשבו שאני חושבת שהוא יותר חשוב. אם כי.. טוב, עזבו, לא משנה), ועוד ועוד ועוד.
קיצור — סעו. אני פשוט יוצאת מנקודת הנחה שחיכיתם מתחילת מרץ עד עכשיו כדי לשמוע את החוויות שלי ולהחליט אם לנסוע או לא. זה הכי מחמיא לי, מקווה שלא התבאסתם שלקח לי שליש שנה לכתוב על ארבע וחצי ימים של חו”ל. אני מתכננת נסיעה של חודש בסוף ספטמבר, מתרגשים לקראת האנתולוגיה שבטח אכתוב, ובעיקר כמות הזמן שיקח לי לכתוב אותה?
טוב, אל תענו.
אתם יודעים שאשכרה הספקתי להתחתן בזמן שלקח לי לכתוב את הפוסטים האלה? אופס?
אה אה אה, קבלו את מפת פראג שלי:
התרגשויות.
5 תגובות
מור את הורסתתת כרגיל! ממש עשית לי חשק לנסוע :):)
מקסים! תודה ששיתפת. ��
מקסים ומזל טוב!!!
איפה יהיה ירח הדבש?
והאם את עומלת על פוסט חתונה?
ק-ו-ר-ע-ת
נהניתי ממש 🙂
גם אני הגעתי לבייקשופ רק ביום האחרון. פספוס ענק.
עוגת הגזר שלהם זוכה לשם "עוגת הגזר הטובה בעולם" וככה הם גם קוראים לה אכן הכי טובה שטעמתי אי פעם!!!