היי, זו שוב אני!
התאוששתם מהפוסט הקודם? נחתם קצת? הרגליים הפסיקו לכאוב מכל ההסתובבות הווירטואלית?
החדר הפסיק להסתובב ולהסתחרר בעקבות כל הסוכר המטאפורי בדם שלכם?
très bien!! אז בואו נמשיך — בדיוק סיימנו לדבר על שלושת הימים הראשונים שלי בפריז, בהם בעיקר אממ אכלתי.
בלי לעשות ספוילרים, כי יש מעט דברים בעולם שהם גרועים יותר מספוילרים, אני אומר לכם רק את זה — גם ביומיים האחרונים שלי בעיקר אכלתי.
שיט, עשיתי ספוילר.
טוב, בואו נשכח שזה קרה ונתקדם.
אוקיי, כולם מוכנים? חבשו את הברט הכי חגיגי שלכם, אחזו בגט טרי ביד ימין וקרואסון חמאה מלכותי ביד שמאל ו.. allons-y!
יום ראשון
טוב, זוכרים שבחלק א’ הזכרתי את François Pralus, ברחוב Rambuteau (מספר 35, ממש קרוב לפטיסרי של הפיות)? תקשיבו. נכנסנו לשם כי ראינו כל מיני מאפים עם שוקולד צ’יפס ועם שבבים של משהו ורוד זרחני בחלון. הייתי חייבת להבין מה קורה שם.
כמו ברוב המאפיות/קונדיטוריות, היו שם כל מיני דברים – פרלינים, מקרונים, ממתקים, ממרחים. ובעיקר – גולת הכותרת של המקום: הפרלולין, כלומר Praluline. בשבת אחר הצהריים חתכו שם מאפה אחד כזה לטובת טעימות, ואכן טעמנו. בהתחלה חששתי, כי מה אם פתאום יש בזה משהו מגעיל? שאלתי את אחת המוכרות מה זה הדבר הזה, והיא פשוטה ענתה לי “תטעמי”. מה יכולתי לעשות? אז טעמתי. וזה היה טעים. מתוק מאד. בין בריוש לסופגניה. והשבבים הוורודים האלה.. מה זה???
אז בשבת רק טעמנו, אבל בראשון כבר דאגנו להגיע לשם על הבוקר, קצת אחרי שפתחו את החנות. המוכרת החמודה במקום הסבירה לי בפירוט מה זה הפרלולין: בריוש עם שברי פרלין – שקדים ואגוזי לוז המצופים בסוכר ורוד ואז מרוסקים לחתיכות. כפי שציינתי, במקום מוכרים גם בריוש עם שוקולד צ’יפס, ואסף קצת העדיף שנקח אותו, אבל בסוף הוא השתכנע לזרום איתי על הפרלולין הוורוד המקורי, למרות האגוזים.
את הפרלולין מוכרים בשני גדלים – רגיל ומיני. הגדול עולה 10 יורו, אני חושבת, והקטן יותר – זה שאנחנו לקחנו, חם וטרי – עולה 6 יורו.
זה מתוק בטירוף, אפילו קצת יותר מדי, אבל כל כך, כל כך טעים.
ואם אתם רוצים לקנות את שברי הפרלין עצמם, במקום מוכרים גם שקיות שלהם. שווה!
אז הבוקר התחיל מתוק מדי. רוב האנשים היו אולי אומרים “טוב, נירגע עכשיו ונמתן את זה קצת”. אני אמרתי “יאללה, הולכים לכריסטוף אדאם!!!”.
לאחר הליכה קצרה למדי מחנות הפרלולינים (אגב – פרנסואה פרלו.. מאפה פרלין —> פרלולין! גאוני!), תוך כדי בליסה של סופגניית הבריוש הזרחנית, הגענו אל ה-L’Éclair de Génie, חנותו של מר עף-על-עצמו, אדון אני-קורא-לעצמי-גאון-ותכף-תגלו-שבצדק, כריסטוף אדאם.
הייתי בטוחה שהחנות תהיה סגורה בראשון, או תיפתח מאוחר (אגב, שימו לב – יש באמת לא מעט מקומות שלא פתוחים בראשון, או בשני משום מה, ויש אחרים שנפתחים מאוחר/נסגרים מוקדם בסופי שבוע – כדאי לבדוק באינטרנט לפני שמגיעים), כלומר אחרי עשר וחצי, הזמן שהגענו. אבל לא. החנות היתה פתוחה. וריקה. יש.
שורות שורות של אקלרים, מושלמים כולם, מסודרים בדיוק מדהים, ולידם המוני פרלינים בשלל טעמים. הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים. או חנות אקלרים. תחקרתי את המוכר במעט הצרפתית שאני זוכרת – מה הכי טעים? על איזה אקלר אתה ממליץ? ומה זה האקלר הזה, הטעם המיוחד של החודש, מה יש בו? אה, מסקרפונה? איכס. זאת אומרת, לא לא. לא איכס. לא התכוונתי. אבל אה.. כן, איכס.
בסוף בחרנו שניים – אסף הלך על שוקולד (הלם), אני זרמתי עם אחד מהשניים המומלצים, פסיפלורה ופטל (המומלץ השני היה קרמל מלוח, אם כי המוכר אמר שדווקא אחד אחר הוא המועדף עליו, לא זוכרת כרגע איזה). אני כבר הייתי מוכנה לשלם וללכת, אבל אסף החליט שהוא רוצה לקנות גם פרלין(ים). מה? יוזמה לקנות עוד מתוקים שמגיעה ממנו? אוי ויי זמיר, יצרתי מפלצת.
אז בחרנו חמישה פרלינים – פירוט לגביהם בהמשך – שילמנו (17 יורו לשני אקלרים וחמישה שוקולדים בשקית) ומיהרנו החוצה, למצוא ספסל שנוכל לשבת עליו ולאכול. מעצם זה שהסתובבנו בחוץ וישבנו בגינות וספסלים כל הזמן, אתם מבינים שהיה מזג אוויר ממש טוב, נכון? רוב הזמן לא היה קר בטירוף, והגשם האחרון בו נתקלנו היה בשבת בבוקר.. כשאנחנו בכלל היינו במוזיאון.
בקיצור.
אקלר השוקולד היה טעים. אסף אהב אותו יותר מהאקלר של פטיסרי דה רב (ההוא מהיום הראשון), כי הבצק היה יותר יבש ופחות שומני לדעתו. לי הוא היה טעים, אבל קצת יותר מדי. יותר מדי מה? לא יודעת, יותר מדי כבד.
לעומת זאת, אסף טען שאקלר הפסיפלורה ופטל היה “יותר מדי”, אבל “אולי זה בגלל שאני פחות רגיל לאכול פירות ממך”. הוא קרא לי בריאה עכשיו, נכון? יש! תקשיבו. האקלר הזה היה מושלם. באמת – מושלם. מתוק, לא מדי, טיפה חמוץ, מרענן (אם הייתי מתמודדת/שופטת במאסטר שף, הייתי אומרת את המילה השנואה עלי בעולם: fresh-י. מזל שאני לא), מושלם. אמרתי כבר מושלם? הו וואו. אושר.
אחרי זה עשינו קטע קליל של שווקים – הסתובבנו קצת בשוק לא-זוכרת-את-השם-שלו, ליד ככר הבסטיליה. קנינו פלוט יבש ולא טעים, וגם קנאלה שאכלנו יותר מאוחר ביום והיה פודינגי (זה כנראה המרקם שאמור להיות לו), אבל.. משהו שם היה מוזר. לא יודעת, אולי זה הטעם שאמור להיות לו, אבל אנחנו לא אהבנו. לפחות הוא לא היה שרוף, כמו זה שקניתי וטעמתי פעם בלונדון.
משם המשכנו ל-Marché d’Aligre, אבל מצאנו שם רק את שוק הפירות והירקות, לא היה שם שוק פשפשים כפי שציפיתי לראות..
דווקא קיוויתי להעשיר קצת את מלאי כלי המטבח שלי באחד השווקים הפריזאיים, אבל.. פחות יצא. נו מילא. לפחות אכלתי את כל העיר.
משם המשכנו לארמון ורסאי. אסף רצה לנסוע לשם מלכתחילה, ואז ירד מזה, ואז עלה על זה בחזרה, ואחרי רכבת הרים של חוסר החלטיות, מלווה בקפיצות ונפילות סוכר, בסוף החלטנו לקחת מטרו לשם. נראה לי שבעונה מעט יותר מתוירת, כנראה שלא היינו מרשים לעצמנו לנסוע לשם בצהריים (הגענו רק באזור שתיים), אבל אפילו שהיה תור שנראה קצת מאיים בכניסה, זה הלך ממש מהר.
זאת אומרת.. לאסף, שחיכה בתור, זה הלך מהר. אני נכנסתי לבניין שהכיל שירותים, wi fi ואנשים שמוכרים כרטיסים לארמון (הדברים צוינו לפי סדר חשיבות יורד, כמובן), ונאלצתי לחכות גם לתור בשירותים וגם בתור לכרטיסים. אבל לפחות היה לי אינטרנט תוך כדי. בכל מקרה, בסך הכל זה לא לקח כל כך הרבה זמן – רבע שעה-עשרים דקות, 30 יורו לשני כרטיסים, והיינו בפנים.
הסתובבנו בארמון, ראינו את כל החדרים הצנועים בהם התגוררו הלואים השונים, גילינו כי מארי אנטואנט, כיאה לדיוה שהיא היתה, עשתה מייקאובר לכל חדר שהיה שלה, כדי שיהיה יותר מודרני, התפעלנו מאולם המראות המפורסם, סיימנו את הסיור, החזרנו את ה-audio guide שקיבלנו בכניסה (בחינם), ויצאנו להסתובב קצת בגנים הקטנטנים. וכשאני אומרת קטנטנים, אני מתכוונת עצומים.
שם עשינו את הדבר שאנחנו עושים הכי טוב – אכלנו. גם את הקנאלה המעפן שהזכרתי קודם, וגם את השוקולדים של כריסטוף הגאון. אז בואו נדבר עליהם רגע: פרלין במילוי אגוזים (noisette), מעט קריספי בפנים, היה הכי טוב. ממש מוצלח. גם פרלין שוקולד חלב רגיל היה טוב מאד.
פרלין השוקולד המריר שאכלנו היה בסדר, יש מצב שאחוזי הקקאו אפילו היו גבוהים מדי בשבילנו, כי הוא הרגיש כמעט חמוץ מדי (אסף קרא לזה טעם לוואי) והזכיר לי בטעם כל שוקולד 85% שטעמתי בחיי.
הפרלין במילוי קרמל מלוח היה אחלה לדעתי. אסף לא אוהב קרמל.
את הפרלין במילוי שוקולד לבן ופיסטוק שנינו לא אהבנו. הוא הרגיש טיפה מרציפני, ולא בקטע טוב.
קרמל מלוח
noisette
שוקולד לבן ופיסטוק
אחרי שסיימנו עם כל השוקולד, טיילנו עוד קצת בגנים, חזרנו לארמון מכיוון אחר ונסענו בחזרה לעיר – קודם למלון ואז ארוחת ערב.
החלטנו להסתובב קצת בסמטאות באזור המלון שלנו ולמצוא שם משהו לאכול. בסוף החלטנו על מסעדה אחת שהיו בערך עשרים זהות לה באותו הרחוב: Le Marmiton de Lutèce ברחוב Saint Séverin מספר 6. החוויה שם היתה.. מוזרה.
אסף הזמין תפריט “קבוע” – סלט מגעיל כלשהו (לדעתי, מן הסתם) של ירקות וגבינות למנה הראשונה, בשר ביין די טעים עם תפוחי אדמה למנה העיקרית, ומוס שוקולד סתמי ביותר לקינוח.
אני.. אני הזמנתי בשר מסוים שמבושל על פלטה חמה, משהו כזה. זה, לפחות, מה שהבנתי. ואז המלצר הביא פלטה חשמלית לשולחן וחיבר לשקע קרוב. אחר כך הוא הביא את הצלחת שלי: קוביות תפוחי אדמה קטנטנות, ירקות עם רוטב (אפילו שווידאתי איתו, גם באנגלית וגם בצרפתית, שאין ירקות במנה), שלושה רטבים בצד… וכמות נאה של פרוסות בשר. נאות. כלומר – לא מבושלות. כלומר – הייתי צריכה להכין לעצמי את האוכל. המלצר לקח את המזלג שלי, נעץ אותו באחת מחתיכות הבשר, והניח על הפלטה. את כל השאר אני הייתי אמורה לעשות בעצמי. מזל שהוא לא נתן לי שטר של עשרים יורו ושלח אותי לקצב הקרוב.
בכל אופן, אמנם הייתי קצת בהלם, אבל בסופו של דבר היה לי ממש טעים, גם אם מעט מלוח מדי. הצלחתי להכין לעצמי את הבשר בצורה מוצלחת, תפוחי האדמה היו מצוינים, ואת כל החתיכות של הבשר שנגעו בירקות פשוט נתתי לאסף. אז מוזר.. אבל טעים. וכנראה שזו היתה גם הופעה טובה לסועדים האחרים – הזוג בשולחן לידנו לא הפסיק ללטוש מבטים.
לא זוכרת בדיוק כמה שילמנו על הארוחה, אבל לדעתי זה היה שלושים ומשהו יורו.
בערב הזה לא היה מתוק, כי אכלנו את המוס הלא מוצלח בארוחה, וכי בעקרון אני פשוט התעלפתי בערך ברגע שחזרנו לחדר. אז מה אם השעה היתה תשע וחצי, אתם יודעים איזה מעייף זה לאכול כל כך הרבה???
יום שני
מזל טוב. הגענו ליום האחרון בטיול – מתרגשים? יופי, גם אני!
אז ככה.
לטובת הגיוון, פתחנו את היום האחרון בטיול במשהו מתוק. משהו.. עשרות משהו-ים… זה אותו הדבר, עד כדי קבוע, לא?
מראש החלטנו שיום שני הוא היום בו נקפוץ לבקר אצל אחד, פייר ארמה, אבל בערב הקודם עשיתי מעבר קליל על מחברת ההמלצות שלי – וכן הטיפים שקיבלתי במייל – וגיליתי כי יש מקומות נוספים לנסות.
לכן התחלנו ב-Hugo et Victor. אני כל כך שמחה שברגע האחרון החלטנו ללכת לשם – מדובר במקום נוסף מהז’אנר של “לא, אסור לצלם פה – אנחנו מוזיאון והפלאשים פוגעים בקינוחים”, או משהו כזה. אבל למי אכפת, העיקר שנותנים לקנות ולאכול את הקינוחים.
אסף בחר לו פיננסיה שוקולד, אני הלכתי על סנט אונורה פרלינה. כן, שנינו גיוונו מאד לאורך כל הטיול..
הספקתי כבר לשכוח כמה שילמנו, אבל זה היה אותו סדר גודל כמו בשאר המקומות.
ממש ליד הסניף בו היינו (boulevard Raspail מספר 40) יש גינה קטנה עם ספסלים, משחקיה לילדים וברווזים שמטיילים בין המגלשות והנדנדות כאילו הם חלק מהחבר’ה. מצאנו לנו ספסל שמשי למדי, התמקמנו וטעמנו:
הפיננסיה היה טעים. אני לא עפתי. עוגת שוקולד יבשה, בתכלס, עם גוש טראפל שוקולדי במרכז. לעוגה היה גם סוג של טעם אגוזי ברקע, אולי חמאה שהשחימו אותה, אולי סתם אגוזים טחונים שהוכנסו לבלילה. קיצור, נחמד.
הסנט אונורה היה מצוין ממש. אמנם אכלתי אותו מלמעלה למטה, אז בסוף נשארתי עם מלבן בצק עלים קצת יבש שלא היה לי מה לעשות איתו (נראה לי שאני מעדיפה את הסנט אונורה שלי עם בצק פריך למטה. אבל בסדר, אני מוכנה להתפשר גם על עלים, אם אתם ממש מתעקשים להכין לי אחד כזה. אוף, איזה קשים אתם), אבל בסך הכל היה מעולה – קרם פרלינה, פחזניות טעימות מקושטות בשברי אגוזים מוזהבים — הידד.
אבל לא היה זמן לבזבז. השעה היתה כבר עשר ודקה בערך, פייר ארמה פתח בעשר, ולא רצינו שהכל ייגמר לנו (טוב, אני לא רציתי. כי אני שפויה כזאת). חוץ מזה, היו לנו בקושי שתים עשרה שעות עד הטיסה חזרה לארץ, והיה עוד מלא מה לעשות. מעתה קראו לי ג’ק באואר.
(סתם, מור זה בסדר)
אז צעדנו לעבר פייר ארמה. בדרך, היות שהשעה היתה – כאמור – עשר ודקה – עברנו ליד La Maison du Chocolat, חנות שהיא כולה – wait for it – שוקולד. הם בדיוק הרימו את התריסים ועמדו לפתוח, מישהי סידרה מלא קינוחים שוקולדיים בחלון בכניסה, ולאסף כמעט יצאו העיניים. אז סיכמנו תכף לחזור לשם, תוך שהוא מבטיח לעצמו ולי לא לקחת משהו שוקולדי אצל פייר ארמה.
בעקרון מה שקרה זה שחוץ ממשהו שוקולדי, קנינו את כל החנות. אוי, זה שקר.. קנינו גם משהו שוקולדי.
לגבי פייר ארמה ספציפית קיבלתי מיליון המלצות: טארט וניל אינסופי! טארט קפה אינסופי! קרואסון אספהאן אספהאן אספהאן! חוץ מזה, מקרונים!
אבל רגע!! אני בסך הכל אדם קטן (יחסית) (בערך) (טוב, ממש לא), אין לי מקום בבטן להכל (חה) (חה) (חה).
מקרונים, כפי שכבר ציינתי עשרות פעמים, ממש לא עושים לי את זה (ביסקוטי לנצח!!), אבל אמרתי לעצמי כמה פעמים לפני הנסיעה: “את אמיתית? תסעי לפריז ולא תטעמי מקרונים? את מביכה אותי. לא בא לי להיות חלק ממך יותר. אם לא בפריז, אז איפה?” ואחרי הריב המלוכלך הזה והאיום להתפצל מעצמי, החלטתי שאני חייבת לטעום כמה מקרונים. ופייר ארמה – ובכן, הוא פייר ארמה. ואומרים שהמקרונים שלו מצוינים, אז בסדר. נקנה מקרונים. הלכנו על וניל אחד ושוקולד אחד. “רק” שני מקרונים כי קנינו עוד דברים, וטעמים בסיסיים כי.. בסיס זה חשוב. לא רציתי לקנות מקרון בטעם דם של נוצרים או משהו בסגנון — גם ככה לא הייתי סגורה על זה שהעוגיה עצמה תהיה לי טעימה, אז לא צריך לסבך את העניינים עם טעמים אקזוטיים.
(סתם, האמת היא שגם ככה זו לא העונה עכשיו של דם של נוצרים, ונראה לי מגעיל לאכול דם קפוא של נוצרים)
טוב, אז מקרונים – צ’ק.
קרואסון אספהאן – תכלס? נשמע לי קצת דוחה. ליצ’י? בואההה. מי ורדים? איכס – מי רוצה לאכול בושם? מצד שני, שמעתי כל. כך. הרבה. שבחים. על הקרואסון הזה. מה הייתי אמורה לעשות? לא לקנות אותו? אז קניתי. זאת אומרת — צ’ק.
טארט קפה – זה היה קל. הבו לי טארטלט כזה. לא, אסף לא אוהב קינוחים בטעם קפה, אבל כן, הוא הסכים לטעום איתי אם אקח. אז צ’ק.
טארט וניל – אחרי החוויה העל חושית שחוויתי עם עוגת הווניל בפטיסרי הפיות, ממש התרגשתי לקראת הטארט הזה. אבל אז קראתי במרכיבים שלו את אחד מחומרי הגלם הנוראים ביותר שיכלו להופיע שם (לא כולל דם של נוצרים): מסקרפונה. פם פם פם, מוזיקה דרמטית.
עכשיו זה השלב בו אתם אומרים “מור, את דפוקה – הרי לא באמת מרגישים את זה. סביר להניח שאם היית אוכלת, היה לך טעים. אם לא היית יודעת שזה שם, היית אוכלת, נכון? וכנראה היה לך טעים. את יודעת.. יש סיכוי טוב שגם בעוגת הפיות שלך זרקו פנימה מסקרפונה (אני יודעת, אני יודעת — אתם חושבים שלא חשבתי על זה בעצמי? – מ”ק) (מ”ק = מור קייק)”.
אתם צודקים לגמרי, מה אני אומר לכם. אבל הכי דייקתם בשתי מילים מתוך בליל החפירות הזה שלכם: אני דפוקה.
אז ויתרתי על הטארט. אבל אסף החליט לזרום עליו.
וכך, ילדים וילדות, יצאנו מפייר ארמה עם שני טארטלטים, שני מקרונים וקרואסון אחד גדול, ובלי 20.40 יורו שהיו בארנק שלי קודם לכן. יצאנו, אגב = גירדתי את עצמי משם בקושי. וגירדתי את עצמי משם = היה צריך למשוך אותי החוצה, בעודי צועקת ובועטת ללא הרף.
ברגע שהפסקתי לצעוק ולבעוט, יכולנו לחזור לגינה החמודה שכבר ישבנו בה קודם, אבל כאמור – בדרך עברנו בבית השוקולד. אסף התלבט בין פאי במילוי שוקולד לבין פס של עוגת שוקולד עם כל מיני מוסים וקרמים של שוקולד ובגדול, הרבה שוקולד. שוקולד!
אני קצת קיוויתי שהוא יבחור באופציה ב’, ובאמת על זה הוא הלך בסוף (5.80 יורו). ווהו.
אז חזרנו סוף סוף לגינה והתיישבנו לארוחה בת שלוש מנות:
השקית. אתם קולטים את השקית?
מנה ראשונה – קרואסון אספהאן. באמת באמת רציתי לשנוא אותו. בחיי. נשבעת לכם. כבר הייתי כל כך מוכנה להחוות לעברו בבוז ולמלמל “זה? על זה כולם עפו? פייייי דוחה”. הדבר היחיד שהפריע לי לעשות את זה היתה העובדה שטעמתי אותו, והמניאק היה לי טעים. באיזה קטע?! מי ביקש ממך? מה זה הגדלת הראש הזאת?
קיצור.
הקרואסון עצמו – כלומר הבצק – כלומר החמאה – היה טעים ממש. ממש ממש ממש.
המילוי והציפוי? טעימים. לא היה טעם של בושם. לא יודעת איזה טעם בדיוק יש לליצ’י, אבל או שהוא לא היה דומיננטי, או שאני אוהבת ליצ’י. ו.. מה עוד יש שם – פטל? תותים? לא יודעת, כל הוורדרדות הזאת עבדה בסופו של דבר.
עכשיו, אני לא אשקר לכם – למרות זאת, אני עדיין מרשה לעצמי להתנשא קצת: האספהאן היה מצוין, אם כי מתוק מדי, אבל אני לא בטוחה שלא הייתי מעדיפה קרואסון חמאה “רגיל”. בהנחה שהוא היה זהה בטעמו לחמאת הקרואסון – סליחה, קרואסון החמאה – שהפכו אותו לאספהאן. הבנתם מה אני מנסה לומר? אני חושבת שאולי אם הייתי קונה אצל פייר-פייר (שם חיבה חדש שאני מנסה) קרואסון חמאה “פשוט” (המרכאות בכל מקום מתבקשות, מצטערת), יש מצב שהוא היה לי יותר טעים.
א ב ל אני חלילה לא מתלוננת על האספהאן. בעצם.. אולי אני כן? חכו, תנו לי שניה להחוות בבוז לעבר התמונות שלו שיש לי ולראות איך זה מרגיש.
טוב, לא משנה. מנה עיקרית —
אסף אכל את טארט הווניל. הוא ממש ניסה לשכנע אותי לטעום גם. ניסה לקרוא לי דפוקה ומופרעת וכל הדברים האלה שגם אתם אמרתם לי קודם. ניסה לומר לי שהטארט מדהים ושאני חייבת חייבת חייבת לטעום. אבל אני? עקשנית. אז לא טעמתי. אבל הוא אמור להיות מדהים…
אני אכלתי את טארט הקפה. הבעיה כנראה בי, אבל הוא היה לי קצת יותר מדי.. קפה. ואני אוהבת קפה. אני אוהבת קינוחים בטעם קפה. בכל זאת, זה היה לי קצת יותר מדי קפה. חלילה, אל תבינו לא נכון – לא סבלתי. סיימתי את הכל, אני ילדה טובה.
ואז הגענו לקינוח. גוש השוקולד. היה… שוקולד. ועוד שוקולד. ואז, למקרה שזה לא מספיק, עוד קצת שוקולד. טעים? ברור. מוגזם? לגמרי. מצריך בקבוק מים בהישג יד? נו, מה נראה לכם.
בכל אופן, סוף הטיול כבר התקרב, ואחרי סעודת הגורמה על הספסל בפארק, החלטנו שהגיע הזמן לסגור קצוות. שזה, כמובן, אומר מתנות לאחיינים שלי. אז יצאנו לכיוון גאלרי לאפייט והשאנז אליזה.
לקחנו מטרו ועצרנו בדרך בככר מדלן, סתם כדי לקפוץ רגע ל-Fauchon. אתם יודעים, להגיד שלום. למי? למקרונים, לעוגות, לשוקולדים…
יש שני סניפים של פושון, בערך עשרים מטר האחד מהשני – באחד יש סוג של מעדניה, שם אפשר לקנות דברים מלוחים/מתוקים ולשבת לאכול. הסניף השני הוא יותר חנות. מצד אחד, אם אתם רוצים לקנות מתנות אכילות למישהו בארץ — זה המקום. מצד שני, אם אתם לא רוצים למכור כליה כדי לקנות מתנות — אולי זה לא המקום.
מפושון המשכנו ברגל לכיוון גאלרי לאפייט. בדרך עברנו חנות שנראתה כאילו נלקחה היישר מתוך חלום שלי, או של כל בלוגר אוכל בעולם כולו – Sabre. צלחות, סכו”ם, מגשים.. מה שתרצו – יש שם! הבעיה? יקר ממש. במיוחד אם אתם קמצנים כמו מישהי שאתם מכירים. לפחות מכירים וירטואלית.
הבעיה השניה? גם אם תחליטו שאתם לא קמצנים ו”תרשו לעצמכם” לקנות דבר אחד, או שניים — איך לעזאזל בוחרים? הכל כל כך יפה. נקודות ופסים ודוגמאות שונות. מהמם. האם אני מתחרטת שלא התגברתי על עצמי ובכל זאת בחרתי לי משהו מושלם משם כדי לחזור איתו הביתה? ברור. אז אם אתם שם, אל תעשו את הטעות שלי – אל תתקמצנו. קחו את הזמן, תחשבו טוב טוב מה הכי בא לכם בחנות המהממת הזו, וקנו אותו. אם לא בשבילכם, אז לפחות בשבילי. עשו את זה למען הילדים! זאת אומרת.. למעני. תודה.
טוב, ממשיכים – הסוף כבר מתקרב, הידד הידד.
בגאלרי לאפייט הסתובבנו קצת, לא מתוך מטרה אמיתית לקנות משהו, כי כבר לא נשארו לנו איברים פנימיים למכור כדי לממן את הקניות שם. אבל! לפחות זה מקום טוב בשביל שירותים. ווהו. חוץ מזה, אם אתם שם ביום יפה, אתם יכולים לעלות לקומה האחרונה – השביעית, נראה לי – שהיא בעצם הגג הפתוח של הבניין. יש שם נוף די מגניב של העיר – מקום טוב לתמונות או סתם לבהיה תוך מלמול לעצמכם “אני לא מאמין/ה שאני בפריז, איזה כיף לי, אני כל כך מקנא/ה בעצמי”. חוץ מזה, יש שם גם דשא מלאכותי כל מיני כסאות וכורסאות לישיבה. אז.. תיאורטית…. נניח שיש לכם שני מקרונים של פייר ארמה לטפל בהם, זה המקום הנכון לעשות את זה.
ואם כבר הזכרתם את המקרונים של פייר ארמה, אני אספר לכם שאנחנו אכלנו שם את השניים שקנינו בבוקר, ולראשונה בחיי אכלתי מקרונים שאשכרה היו לי טעימים! אתם תקראו לי מוזרה (אבל אתם תמיד קוראים לי מוזרה, אז זה בסדר, אני כבר רגילה), אבל לדעתי היה להם קצת טעם של קסטה. בקטע טוב. בקיצור – אני עדיין לא מרגישה שראיתי את האור המקרוני, אבל.. ניצוץ? הבזק? בואו פשוט נסגוזר את העניין בזה שאני מכירה בעבודה שיש מקרונים טובים בעולם.
קיצור, אחרי שקיבלנו קצת אנרגיה מהמקרונים, המשכנו לשאנז אליזה. בחנות המושלמת של דיסני קניתי כוסות צבעוניות עם נצנצים לשישה מהאחיינים שלי (מה? לא, בכלל לא רציתי לקנות לעצמי ו/או לגנוב לאחיינים את מה שקניתי להם) ולאחיינית הקטנה מכולם קניתי בגד ים ורוד זוהר מהמם של מיני מאוס (מה? לא, בכלל לא רציתי לקנות לעצמי ו/או לגנוב לשיר-שיר את בגד הים שקניתי לה!!!!!).
המשכנו להסתובב עוד קצת בשדרה, ביקרנו את שער הנצחון – הפעם באור יום – ואז המשכנו לרחוב ליד, במטרה כפולה: 1) למצוא מקום לאכול בו צהריים (עברה איזה רבע שעה מאז הפעם הקודמת שאכלנו משהו) ו-2) למצוא סופר כדי לקנות בו שוקולדים לעבודה (של אסף. שהיתה גם העבודה שלי עד ממש ממש לא מזמן) ואולי דברים טעימים אחרים לעצמנו.
לאחר הסתובבות שלא הובילה אותנו לשום מקום, ואחרי שפסלנו (פסלתי..) ביקור נוסף בהיפופוטמוס ליד המלון, נשברתי — פתאום ראינו סניף נוסף שהיה ממש קרוב אלינו, אז הצעתי שבכל זאת נלך לשם, כי אסף ממש נהנה בפעם הקודמת ואולי.. אולי אם זה סניף אחר, הפעם יכינו לי את ההמבורגר כמו שצריך.
אז לא. הם לא הכינו אותו כמו שצריך, אבל לאסף היה טעים והצ’יפס שלי שוב היה טוב ובסך הכל שבעתי, אז הכל בסדר. אה, ואחד המלצרים כיוון אותנו לעבר סופר במרחק כמה דקות הליכה משם, ווהו!
אז נכנסנו לסופר, קנינו כל מיני שוקולדים מגניבים של מילקה (עם D’aim! עם קרקרים מלוחים! עם פופקורן וסוג של אפרופו ו.. אההה רציתי את הכל) וגם מצאתי את המוצר הכי מיותר בעולם כולו — צנצנת של פירורי עוגיות לוטוס. כאילו.. אמיתי? אתם צוחקים עלי? אפילו בשבילי – ואני נוהגת לחשוב על עצמי כמלכת העצלנים הבלתי מעורערת… של העולם – זה מוגזם.
קיצור, ליד הסופר פתאום נתקלנו בסניף של אריק קייזר, להלן “עוד אחד שהיה ברשימה שלי וכבר ויתרנו על ביקור אצלו”. לא הית ברירה, אפילו שאכלנו חמש דקות קודם לכן, נאלצנו לקנות קרואסון חמאה וגוש שוקולדי בשם רושה – מעין קרם שוקולד-אגוזים עטוף בציפוי שוקולדי-אגוזי (אני כל כך טובה בתיאורים, אה?). תחשבו פררו רושה, רק אחר לגמרי והרבה יותר טעים.
אל תסתכלו עלי ככה, לא אכלנו באותו הרגע. שמרנו את הכל לערב, לשדה התעופה. אנחנו לא חיות.
(אנחנו כן)
(אבל באמת שמרנו את הדברים לערב)
לפני הנסיעה לשדה עוד הספקנו לבקר שוב את המקום שהפך להיות בית שני עבורנו במהלך הנסיעה – לרניקול. כל אחד מאיתנו קנה שקית של מקרונים כדי להביא לארץ (או שלוש… מה??? אחת לאחי, אחת לאחותי, אחת לסבא וסבתא! תפסיקו להסתכל עלי ככה..).
ואז..
ואז…
ואז….
סיימנו.
נסענו לשדה – אתם אולי זוכרים שציינתי את זה די בתחילת הפוסט הקודם (מרגיש כאילו עבר נצח מאז, מה?), אבל המלון שלנו היה ממוקם ממש ליד תחנת מטרו, ובתחנה הזו עבר הקו שמגיע לשארל דה גול. אני ממש ממליצה, אין צורך במוניות/שאטלים וכאלה – הרכבת מגיעה ממש לשדה התעופה. אמנם צריך ללכת לא מעט בתוך הטרמינל, בכל זאת — תמיד תוקעים את הטיסות לאל על במקומות הכי רחוקים, אבל הרכבת ממש נוחה.
בשדה הכל הלך ממש מהר ותקתק (חוץ מהפקיד המרושע שגרם לי לזרוק את בקבוק המים שלי), מה שנתן לנו מספיק זמן כדי לשבת ולהנות מהקרואסון המעולה והרושה המצוין מאריק קייזר. יחד עם מיץ תפוזים שקניתי בסטארבאקס במאתיים יורו בערך – או שמונה יורו. נגיד. לא זוכרת בדיוק, אבל מלא.
וכן, קניתי מיץ בסטארבאקס – לא היתה ברירה. רק שתדעו, כל הנסיעה הייתי גיבורה והתאפקתי לא לקנות שם אפילו קפה! “אנחנו. לא. נכנסים. לסטארבאקס”, אמרתי לעצמי ולאסף, “מספיק אכלנו במקדונלדס ביום הראשון. בלי סטארבאקס!”. אז בשדה זה כבר היה בסדר. זה לא נחשב צרפת. מותר לי.
הטיסה יצאה כמעט בזמן (בערך עשר דקות איחור), המזוודות שלנו בארץ יצאו ממש מהר – גיליתי אותן במקרה, בדרך חזרה מהשירותים. רצתי אליהן בהיסטריה, הרמתי את שתיהן כמו הסופר גיבורה שאני וצעקתי לאסף שיעזוב את המסוע ויבוא לפגוש אותי, כי היי – סגרתי לנו את הפינה הזאת.
עלינו על הרכבת, אמנם חיכינו איזה עשרים דקות בפנים עד שהיא יצאה כי ממש הקדמנו (עדיף ככה מאשר הפוך, לא?), אבל כשהיא כבר יצאה – היא הגיעה תוך שתים עשרה דקות לתחנה. יש מצב שזה היה מטוס ולא רכבת.
אנחנו היינו הראשונים לצאת מהרכבת ולקפוץ על המונית הראשונה שהיתה בתחנה, והיות שהשעה היתה חמש בבוקר, הגענו ממש מהר הביתה. בסך הכל, לקח לנו שעה וקצת מהרגע שנחתנו ועד שהגענו אלי הביתה. הכי עפנו על עצמנו. מדהים מדהים מדהים, הכל מושלם, איזה כיף.
ואז נכנסנו הביתה וראינו את השלט הזה:
ארבע קומות. בחמש וחצי בבוקר. עם שתי מזוודות. ברגל.
בו. פריקינג. הו.
באמת היינו חייבים לעשות לעצמנו עין ככה? סתומים.
בכל אופן, חמישה ימים של שלמות, פחות או יותר. מזג אוויר מעולה רוב הזמן (ביום שני אפילו הסתובבתי בלי מעיל חלק מהזמן!), שום דבר לא היה עמוס מדי בגלל שזו עונה לא מתוירת, הכל היה טעים בטירוף — כיף.
מצד שני, הכל די יקר. גם האוכל, גם כל השאר. אתם צריכים להיות מוכנים לזה שכל סנט אונורה/טארט לימון/פריז ברס עולה 5 יורו ומעלה. מקרון פצפון עולה לפחות יורו, וזה אם הוא פחות מוצלח. השווים יותר עולים שני יורו ומעלה ליחידה.
מצד שלישי, הכל טעים בטירוף. אז זה די מתאזן, לא?
אה, והצרפתים עצמם! חייבת רגע לדבר על זה.
יש איזו קונספציה כזאת שהצרפתים 1) לא מדברים אנגלית ו-2) דוחים.
אז נכון, חלק מהמבוגרים יותר פחות חזקים באנגלית – היתה אנטיפתית אחת במודיעין של המטרו שסרבה לדבר איתנו אנגלית, אז נאלצנו למלמל לה בצרפתית – אבל רוב הצעירים, במיוחד בכל המקומות המתוירים, מדברים אנגלית ממש סבבה.
ולגבי הדוחים – הכי לא. רוב האנשים שנתקלנו בהם היו ממש ממש נחמדים ואדיבים. אולי זה קשור לעובדה שניסינו כן לזרוק להם איזה משפט-שניים בצרפתית לפני שעברנו לאנגלית, אבל אני לא לגמרי בטוחה. קיצור, אם תהיו נחמדים, רוב הסיכויים שהם יהיו נחמדים בחזרה.
ו.. הממ מה עוד? טוב, נראה לי שזהו, תכלס.
אם אתם נוסעים, אני לא רוצה לשמוע על זה, כי אני אקנא בכם ממש, וחבל! סתם, אני כן רוצה לדעת – ספרו לי הכל. אבל דעו לכם שאקנא בכם ממש.
דבר אחד אחרון – אני נעזרתי בכל מיני המלצות מבלוגרים, אתרים וכתבות. אני לא מפרטת, כי באמת שיש מלא, אבל אם אתם ממש רוצים לדעת – שאלו אותי ואני אכתוב לכם. או אוסיף פה לינקים. סבבה?
אוקיי, דבר אחרון באמת באמת הפעם — אם הגעתם עד לפה ולא התייאשתם, אז תודה לכם על הסבלנות ועל זה שנשארתם איתי גם בזמנים הקשים המתוקים. אבל גם.. בחייאת רבאק, אתם חייבים לעשות משהו עם כל הזמן הפנוי הזה שיש לכם! יכולתם להתנדב או לכתוב ספר או לסרוג צעיף בזמן הזה שבזבזתם פה. לא נעים.
Au revoir!
רגע רגע רגע!!! תודה מיוחדת לכוכב האמיתי של הנסיעה — הלק הוורוד שלי!!!
(למי אני לא מודה? למצלמות האייפון הגרועות שלנו. וגם למצלמת הכיס הגרועה של ההורים שלי. אבל כן להורים שלי. באופן כללי. על החיים וזה)
יאללה ביי 🙂
(יש עוד מלא זמן עד הקיץ ובגדי ים וזה, נכון? כי.. ארבעים אלף קלוריות לא טועות. לצערי)
11 תגובות
מצטרפת אלייך במאבק נגד המילה "פרשי". אני רק שומעת מישהו אומר את זה ורוצה להרביץ לו. ואני אפילו לא רואה מאסטר שף!
אוי את כזאת מלכה!!!
צחקתי בקול רם ממש – ואסף (שלי) כל הזמן צועק מאחורי" למה את צוחקת – תקריאי בקול"
הרגת אותי סופית – אנחנו חייבות לטוס ביחד לפריז- -עם נטלי!
ואני סולחת לך על מה שכתבת על הקרואסון איספהן
*נשיקה*
פריז זו העיר האהובה עליי בעולם! ולקרוא את 2 הפוסטים על הביקור המדהים שהיה לך לגמרי גרם לי להרגיש כאילו אני שם בחזרה…
אין ספק שבפעם הבאה שאסע לבקר בעיר הקודש (בתקווה שזה יהיה בקרוב)- אקח מפה כמה וכמה המלצות קולינריות!
ביאסת לי את הצורה. גם ככה אין יום שאני לא מעבירה במחשבות על "איך נסעתי השנה לברלין במקום לפריז, ברלין כזאת עלובה ובלי שום דבר טעים", באת עכשיו עם שני הפוסטים האלה ופשוט הרגת אותי!
אבל למרות זאת, היה כיף 🙂 תודה על כל ההמלצות הנהדרות!
טוב, לגמרי הרגת אותיייי, אבל ממש!!! כל הבית שקט ואני מתגלגלת פה מצחוק רועם, מנסה להחניק אותו כדי לא להעיר את נמרוד 🙂
ובהמשך למה שאפרת כתבה – אנחנו באמת חייבות לטוס יחד!
ועל הקרואסון איספהן – אני הגעתי לפייר ארמה פעמיים במהלך הטיול שלנו ובשתיהן הוא בדיוק נגמר – זה הכי ביאס אותי בעולם בערך, ואני עדיין מבכה על זה שלא ניסיתי אותו. התמונות שצילמת פשוט מהממות.
קיצור – בא לי פריז עכשיו. יופי, מור! (לא, זה לא היה קשה).
נטלי
ואו, ואו, ואו.
בכל קריאת הפוסט (חוץ מלצחוק), אמרתי לעצמי:" איך הם לא הקיאו את נשמתם (סליחה על המינוח)?".
אבל אם חושבים על זה, בין קונדיטוריה לקונדיטוריה הלכתם קצת, אז אולי זה עשה אתכם רעבים 🙂
מממממ הולך ומסתמן שמצאת בחור עוד יותר בררן באוכל ממך, יש מצב?!
וואו, סיימתי לקרוא את שני הפוסטים. ברצף. אני חושבת שמרוב מיצי קיבה התחלתי לפתח אולקוס 🙂 חייבת משהו מתוק ומיד!
איה כיף שלא התעצלת ורשמת את כל זה – מקווה שאוכל להשתמש במידע זה ובקרוב. ועוד משהו – אני בטוח הייתי אוכלת לפחות 50,000 קלוריות. ואז הייתי עוברת ללפלנד, כי שם אין קיץ וים 🙂
את פשוט אלופה!!
כמו לימונדה קרה ביום שרב
אני לא מאמינה אבל יש לי "היי" של סוכר רק מלקרוא… איזה כיף של פוסט!
טוב נראה לי שאחרי שקראתי בעיון את שני הפוסטים אני מוותרת על הטיסה לפריז ביום חמישי. בשביל מה אני מרגישה כאילו הייתי ולא סתם ממש טיילתי טיול מקיף וטעים חבל להורס את הזכרונות בשהייה אמיתית.