כשאתם רוכשים כרטיס לרובע היהודי בפראג, אתם משלמים 300 קרונות (200 אם אתם ילדים או סטודנטים מתחת לגיל 26. ולא, תעודת סטודנט שאינה בתוקף לא תעבוד במקרה הזה. אחת שיודעת) ומקבלים אישור כניסה בן שבעה ימים לשישה אתרים ברובע (פעם אחת בכל אתר, כן? אל תהיו גרידי!) – בית הקברות היהודי ועוד כמה בתי כנסת.
אנחנו ביקרנו בבית הקברות ובבית הכנסת קלאוזן – שני האתרים מרשימים למדי, כמובן. בית הקברות קריפי למדי (בכל זאת בית קברות), ואנחנו פספסנו במעבר הראשון את ההיילייט שלו, קבר המהר”ל, לכן חזרנו אחורה, מצאנו את הקבר הכי גדול, עליו היו מונחים הכי הרבה מטבעות ודברים, וגילינו שכפי שחשבנו, אכן מדובר בקבר המהר”ל (הוא נמצא ליד קיר שעליו יש שלט קטן, אבל הקבר מצד ימין והשלט משמאל, אז קל לפספס אותו. או שאנחנו פשוט זוג נעליים, גם אופציה).
בשלב הזה כבר היינו לצאת חזרה לכיוון בית העיריה (זוכרים שקנינו כרטיסים בבוקר לסיור בארבע? כן, זה היה הבוקר, אפילו שזה מרגיש לכם כאילו עברו שבועיים) – את מספר הדקות שנותרו לנו בבית העיריה לפני תחילת הסיור העברנו בלשכנע את השומר לתת לנו להיכנס פנימה כדי ללכת לשירותים (כן, אנחנו מבטיחים לחזור מיד ולא להתחיל את הסיור בעצמנו!) ובנשנוש חלק מהשוקולדים שקנינו בבוקר (נשבעת לכם שהכל היה באותו היום, נו).
הסיור היה.. נחמד. העבירה אותו בחורה/רובוט חביבה בשם יאנה שנראתה כמו בחורה רגילה, אבל התנהגה כמו רובוט. הדיבור שלה, ההסברים, התנועות, הכל. רובוט. ממש יפה בעיניי שהתחילו לשלב את קהילת הרובוטים בחיי היומיום בצ’כיה.
קיצור, יאנה העבירה אותנו דרך כל מיני חדרים וסיפרה לנו על מלא אנשים מתים, הכל בחיוך (רובוט זה רובוט) משולב בנזיפת “הכסאות בחדר הזה הם חלק מהתצוגה, אל תשבו עליהם!”. היה מבלבל. שני חדרים היו מוצלחים במיוחד בעיניי: החדר בו ראינו על התקרה ציורים של דווייט שרוט ומת’יו מקונוהיי (סתם, לא באמת, אבל הם נראו ממש דומים. אסף הסכים איתי לגבי דווייט, פחות לגבי מת’יו), ואולם סמטנה, אולם הקונצרטים המרשים.
לאחר כשעה, יצאנו מבית העיריה. היה, כאמור, נחמד. לא היסטרי. שווה? רק אם יש לכם הרבה זמן ולא לחוצים על דברים אחרים.
השעה היתה כבר אחרי חמש, היה חשוך וקר (תחילת מרץ, כן?), אז אחרי כל התרבות והיהדות שחווינו בשעות האחרונות, הרגיש לנו נכון לקפוץ סוף סוף לקניון הפלאדיום. טוב, לי זה הרגיש נכון – אסף פשוט השלים עם מר גורלו. שנינו לא היינו בנויים לשופינג מטורף עדיין, לכן ניצלנו את הביקור הזה להתרשמות כללית מהקניון. ההתרשמות שלנו? גדול מאד. אנחנו ממש טובים בהתרשמויות.
היינו רעבים אך לא מורעבים, אז חלקנו מנה קטנה של נאגטס (וקטשופ לאסף. בתשלום. כי יש מקומות שגובים כסף על דברים כמו קטשופ) במסעדת הגורמה KFC הנמצאת בקומה העליונה של הקניון, המשכנו לסיבוב קצר ב-DM, שזה כמו סופר פארם, רק גרמני (עם סניפים בשאר אירופה, כולל צ’כיה). לאנשים נורמליים זה סופר פארם כיפי, לאנשים כמוני זה רגע של נוסטלגיה וצעקות “אוייייי אסף, אני זוכרת את זה מהשנה שגרתי בגרמניה!!!”.
כיף איתי.
היום תכף נגמר, תחזיקו מעמד —
הפלאדיום היה מרחק של כמה דקות הליכה מהמלון שלנו, אז קפצנו להתרעננות קלה שם. בשלב זה כבר היינו די רעבים (עברה בערך חצי שעה מאז הנאגטס ב-KFC! סתם. ארבעים דקות), לכן הלכנו לחפש משהו לאכול. ספציפית, הלכנו למסעדת Vkolkovne, מסעדה עליה שמענו את אחד הדיילים בטיסה ממליץ.
זו היתה חוויה.. מוזרה. הגענו – אמרו לנו שאין מקום בקומה הראשית (המעושנת להחריד), ושאולי ננסה לרדת למרתף (קומה ללא עישון, הידד). ירדנו למטה – אמרו לנו שאין מקום במרתף, ושאולי ננסה לעלות למעלה. אבל.. אבל הרגע היינו שם. אמרו לנו לרדת הנה. מה?
עמדנו מבולבלים לכמה רגעים, עד שגבר חביב (אמריקאי? הוא היה אמריקאי? אולי בריטי?) פנה אלינו ואמר שהוא ובת זוגו בדיוק קמים, ושאנחנו יכולים לקבל את השולחן שלהם. מלאך.
אז התיישבנו וחיכינו ליחס. חיכינו חיכינו חיכינו, וכעבור שעתיים (סתם.. עשר דקות, נגיד?) ניגש אלינו המלצר-ברמן הלא-כל-כך-אדיב. אסף החליט להיות אמיץ ואותנטי, אז הוא הזמין גולש. אני החלטתי להיות אני, אז לקחתי המבורגר (קצת יבש) וצ’יפס (קצת מלוח מדי). שנינו הזמנו שליש בירה (ב-34 קרונות, כלומר חמישה וחצי שקלים בערך לבירה! זה לא יפסיק לרגש אותי, כמה שהאלכוהול זול שם), ובסך הכל כל הארוחה עלתה לנו 485 קרונות (השארנו 550 עם טיפ).
תראו, לאסף הגולש היה טעים, ובכלל הבנתי שהמסעדה מתמחה בסוגי בשר.. שונים, בואו נאמר. בשר אווז, בשר צבי, בשר ארנבת וכמובן, חזרזירים. אני משערת שאם אתם מחפשים משהו כזה, זה המקום. ספציפית ההמבורגר שלהם פחות מוצלח, אבל אתם יודעים — הבירה זולה. בכל אופן, אם אתם מגיעים ונבהלים ממסך העשן האופף את הקומה הראשונה, דעו שיש גם מרתף נקי יותר, חלומה של כל אסתמתית.
לילה טוב, ניפגש מחר 🙂
יום שישי
בוקר טוב, בוקר טוב! זהירות, ספוילר: היום הזה היה מורכב בעיקר מאכילה וכושר לקוי.
התחלנו את היום ב-Cacao. הם טוענים שיש להם את הגלידה הטעימה ביותר בפראג, אבל אנחנו היינו בכלל בקטע של ארוחת בוקר. אסף הזמין ארוחת בוקר שכללה מקושקשת, בייקון, סלט (מילה גדולה ל”כמה עלים”) ועגבניה בגריל (שמישהו יהרוג אותי), יחד עם מיץ תפוזים. הכל בארוחה שלו הגיע בצלחת אחת, אחד על השני, מה שגרם לתכנון שלי לעזור לו עם הארוחה לדעוך. כן טעמתי קצת מהביצה, והיא היתה טעימה, כמו גם הלחם שהגיע בצד (תודה לאל). אני הזמנתי שייק חמאת בוטנים ובננה על חלב סויה שנשמע מדהים, אבל בפועל היה רק סבבה. היות שלא אכלתי יותר מדי, אסף התעקש שנקח עוד משהו בשבילי, אז הזמנו פרוסה ענקית של לחם בננות, אגוזים ושוקולד. אסף ממש לא אהב את העוגה, אני גם לא עפתי אבל משום מה לא הצלחתי להפסיק לאכול. על הכל, כולל טיפ, שילמנו 342 קרונות.
ואז נכנס לתמונה הכושר הלקוי: מצודת פראג. תראו, זה לא שהמצודה מאד רחוקה. וכנראה שהטיפוס אליה לא באמת כזה קשה. אבל וואו.
כשיצאתי מהמלון, עוד הייתי עטופה במעיל וצעיף וכפפות וכובע. כל הארון היה עלי. מתישהו בחצי הדרך, כבר הייתי בחולצה קצרה ובהתקף אסתמה ארוך. זאת אומרת, בראש שלי זה התקף אסתמה. בעיניים של כל אדם נורמטיבי, זה כושר לקוי.
אז בסך הכל.. מביך.
טוב, המצודה — תקשיבו, היא יפה. זה לא שלא. הכל שם מאד יפה ומרשים. אבל לקנות כרטיס כדי להיכנס לתוך המבנים שלה? הממממ קצת פחות שווה את זה, לדעתי. אנחנו קנינו כרטיס לחלק מהאתרים בלבד (אופציה B, זו שעולה 250 קרונות לאדם), ורובם היו די סתמיים.
בשתים עשרה בצהריים יש טכס חילופי משמר בקצה אחד של המצודה (כמובן, הקצה השני, יחסית לחלק ממנו הגענו. יופי, כי זה לא שכבר הייתי גוש של זיעה בשלב הזה. תודה רבה, יקום). הטכס מרתק ובמהלכו תוכלו לראות עשרות תיירים צובאים על הגדרות, מניפים את מכשירי הטלפון החכמים שלהם, ומנסים לצלם תמונה לא מטושטשת ו/או וידאו לא רועד של כמה חיילים צ’כים שמתהלכים בצורה מוגזמת ומנגנים בחצוצרות, אם אני זוכרת נכון. בעקרון, המשמר מתחלף כל שעה עגולה במהלך היום, אבל בשתים עשרה זו ההופעה המושקעת.
אני אפילו לא זוכרת לומר מה היו שאר המבנים בהם ביקרנו. בואו נתן לתמונות (יש מיליון) לדבר —
טוב, בסדר. יפה במצודה. ובכל זאת, מבחינתי רק אחד מבין כל המבנים והאתרים במקום היה שווה את הכסף: סמטת האלכימאים.
מדובר ברחוב קטן ליד המצודה, בו ממוקמים כל מיני בתים קטנטנים (ממש אבל. פיצי. כאלה שבתל אביב בעלי דירות היו מרשים לעצמם לקחת לא יותר מארבעת אלפים שקל לחודש), חלקם משוחזרים כדי להיראות כפי שנראו פעם, באחרים יש תערוכות (בתחילת הרחוב יש תערוכה של מלא סוגי שריון וגם כמה מכשירי עינויים. ככה, בשביל התחושה הטובה). בבית #22 גר וכתב פרנץ קפקא למשך תקופה (איך תזהו את הבית? הוא הפך לחנות ספרים, נדמה לי, ויש שלט קטנטן על הקיר). אני לא אפרט לגבי כל בית, אבל באמת שהרחוב הזה מגניב. כאמור, היחיד – לדעתי – ששווה את הכסף.
יש עוד דבר אחד באזור המצודה שבשבילו היה שווה לראות את כל חיי חולפים לנגד עיניי במהלך הטיפוס: מוזיאון הצעצועים. ב-140 קרונות לשנינו (!) זכינו לשתי קומות של צעצועים ובובות ומשחקים ואיזה כיף!! הסתובבתי שם כמו ילדה במוזיאון צעצועים צ’כי. אסף היה פחות טיפה נלהב ממני (כי הוא לא ילדה בת שש), אבל גם הוא העריך את המוזיאון.
יש שם כל מיני צעצועים צ’כיים ישנים, בובות מפחידות שנראות כמו זומבים (בחיי), וגולת הכותרת — ברבי. מלא מלא מלא בובות ברבי מתקופות שונות, בדמויות שונות. מהמם. מומלץ בחום לילדים ול”ילדים”.
קיצור, בסך הכל היינו באזור המצודה משהו כמו שלוש שעות, מתוכן שעתיים במוזיאון הצעצועים. סתם סתם. שעתיים וחצי.
אחרי שלוש שעות ללא אוכל, היינו רעבים. אבל לא לאוכל, למתוק. היות שקיבלתי המלצה חמה על הטרדלניק של רשת בתי הקפה Krusta, צעדנו לעבר סניף שלהם שהיה מסומן במפה שלנו. אבל כשהגענו נתקלנו בבעיה קטנה — המקום עצמו היה קטנצ’יק, והיו מקומות ישיבה (בודדים) רק בחוץ. היה קפוא, אז ויתרנו על הטרדלניק. מצד שני, ההחלטה שקיבלנו היתה מטופשת, בדיעבד: רכשנו במקום קרואסון חמאה מעולה (אסף אומר שאני מתלהבת מכל קרואסון, גם הכי פשוט, אבל הוא לא מבין כלום. הקרואסון הזה היה מאד טעים, ולדעתי הוא אפילו הסכים איתי בזמנו) מתוך כוונה לאכול אותו תוך כדי הליכה. בסוף ישבנו על שני כסאות מחוץ לקרוסטה ואכלנו אותו.
אז.. אז למה לא עשינו את אותו הדבר עם טרדלניק? וואו, אנחנו ממש לא חכמים במיוחד.
ספוילר קטן: בסוף לא יצא לי לטעום את הטרדלניק של קרוסטה. אם אתם באזור ורוצים לעשות טובה לחברה, טעמו וחזרו לדווח, יאללה?
תנקס.
אחרי הקרואסון הטעים, המשכנו להתהלך קצת ברחובות. אני רציתי קפה, אז נכנסנו לבית הקפה Kafka Snob Food, מקום שראינו כבר כמה פעמים קודם לכן וכל הזמן צחקנו על השם.
הזמנו שני קפוצ’ינו קטנים ועוגת שוקולד שלפי ההערות שכתבתי לי בזמנו בפלאפון, “לא העיפה את אסף” (250 קרונות, כולל טים). תכלס? אם אתם באזור ורוצים קפה… לכו למקום אחר. ברוב בית הקפה מעשנים, ואזור ה”ללא עישון” כולל שני שולחנות ליד הדלת. בכלל, המקום נראה כאילו הקפיאו אותו כמה עשרות שנים בזמן ו… עזבו, טוב? לכו למקום אחר.
למשל.. למשל למוזיאון השוקולד.
אחרי קפקא הסנוב, המשכנו ל-Choco-Story, מוזיאון השוקולד של פראג. קודם כל, הכניסה היא חנות די גדולה ושווה של שוקולד וממתקים אחרים – אפשר לראות את העובדים מכינים במקום סוכריות צבעוניות, וזה די מגניב. חוץ מזה, מי לא רוצה לקנות – ולאכול – שוקולד בצורת מספריים או מפתח ברגים?
בדיוק. אף אחד.
המוזיאון עצמו הוא, כמובן, בתשלום (270 קרונות למבוגר, 200 לסטודנט או אדם אחר הזכאי לכרטיס מוזל). הבטיחו לנו “שוקולד כפי יכולתך” בכניסה (הם לא היו מודעים ליכולת שלנו, אחרת היו אוסרים עלינו להיכנס). הגענו בדיוק בזמן להדגמת פרלינים קצרצרה המתקיימת כל חצי שעה, ובסיומה מקבלים פרלין לטעימה – אנחנו קיבלנו פרלין טעים במילוי נוגט אגוזי לוז. אסף זמם כבר לבקש מהמדגימה עוד, אבל אני גררתי אותו משם לפני שיביך אותי בפומבי.
ואז הבכנו את עצמנו יחד, אבל רק בפני עצמנו: בכניסה יש שילוט ברור המבהיר לאיזה כיוון אמורים ללכת. אבל אם חושבים רק על פרלינים במילוי נוגט, אפשר בטעות לא לשים לב לשלט וכך ללכת הפוך את כל המוזיאון. אז בעולם שלנו קודם מתחילים מהאריזה הדקורטיבית של השוקולד ומסיימים בפולי הקקאו של האצטקים והאינה ו-וואטאבר, אי שם במאה ה-16. אופס?
לגבי השוקולד כפי יכולתנו, היו שם כמה טעימות של דיסקיות שוקולד שונות. טעמנו קצת. לא הייתי באמת מגדירה את זה כשוקולד כפי יכולתך, אבל שיהיה. שוקולד זה שוקולד, ואיזה כיף.
בסך הכל, חוויה כיפית שלקחה לנו בערך חצי שעה-ארבעים דקות, כולל הזמן שלקח לאסף להוציא אותי משם, בועטת וצורחת. סתם סתם, רק בועטת. הפה שלי היה מלא שוקולד, לא יכולתי לצעוק.
אחרי שסיימתי לצעוק ונרגעתי מהשוגר ראש, חזרנו למלון. קפצנו לבריכה (חייבים לנצל את מלון הספא הסופר דופר מגניב שלנו!), התקלחנו ויצאנו.. לאכול.
(יש לציין שהייתי שלושה חודשים לפני חתונה + הייתי אמורה להשתדל להימנע מגלוטן בתקופה הזו. ועל זה נאמר: חה חה)
כפי שכבר הבנתם, אוכל מקומי, אותנטי זה אני. הכי אני. וגם אסף.
אז הלכנו לאכול המבורגר.
את Meat & Greet, ההמבורגריה הסמוכה למלון שלנו, עברנו כמה פעמים לפני שסוף סוף נכנסנו. ואיזה כיף שהיא נראתה מספיק כיפית מבחוץ כדי לשכנע אותנו להיכנס. לפעמים כן צריך להסתכל על הקנקן! במיוחד אם זה קנקן של בירה זולה. סיפרתי לכם כבר כמה האלכוהול זול בפראג? אה כן? אה.
אוקיי, אז ככה: המקום מאד נעים לישיבה. כיף שם ויש אווירה טובה והשירות מעולה והאוכל טעים. בעקרון יש שם כל מיני המבורגרים מיוחדים, תוספות שוות, כמה מנות פתיחה וזהו. אם אתם לא בקטע של המבורגר (יש גם המבורגר טופו), אל תבואו.
קיצור. אסף לקח המבורגר “קריספי” (160 גרם) עם בייקון, רוטב ברביקיו ורוטב חלפיניו-כוסברה. בעקרון יש שם גבינה במקור, אבל הוא ביקש להוציא אותה. אני לקחתי המבורגר נקי (גם 160 גרם). ליד ההמבורגרים, הזמנו מנה אחת של צ’יפס עם עשבי תיבול טעים ומנה הורסת של צ’יפס בטטה כה טעים. בכלל, בואו נדבר על זה רגע – כמה טעים זה צ’יפס בטטה?!
שמחה שסוף סוף דיברנו על זה.
בכל אופן, יחד עם קנקן מים (חגיגי, עם פרוסות תפוזים!), יצא 436 קרונות, 500 עם טיפ. אם עשיתם את החישוב והגעתם למסקנה ששבעים שקל זה סכום לא הגיוני לשתי ארוחות המבורגר מלאות, אתם צודקים. בעקרון, המסעדה די זולה גם ככה. אבל מה שקרה בפועל זה שאני הזמנתי, כאמור, המבורגר יבש-יבש-נקי-נקי לגמרי. המלצר התבלבל לרגע ולא הבין מה אני רוצה, כי אממ אין מנה כזו בתפריט. אבל הוא מיד אסף את עצמו ואפילו שאל, כשהזמנתי את צ’יפס הבטטה, אם אני רוצה אותו בלי בטטה. כי זה כבר טיב הקשר שהיינו בו בשלב הזה – הוא הרשה לעצמו לרדת עלי בקטנה. ככה זה חברים הכי טובים (אמרתי לכם שהשירות שם טוב). אז בסופו של דבר, החיוב של ההמבורגר שלי בחשבון היה “אקסטרה בשר”, כלומר לא חייבו אותי אפילו על המבורגר שלם, אלא סתם כאילו הוספתי עוד קציצה להמבורגר קיים. ככה זה חברים הכי טובים. כך או כך, ממליצה מאד על המסעדה, ולו רק בשביל צ’יפס הבטטה שלהם. והשירות. והכל.
ואז, כיוון שכבר היינו במצב רוח טוב וגם התאפקנו במיוחד לא להזמין בירה במסעדה, הלכנו לשתות קצת. כי האלכוהול בפראג זו– אה, דיברנו על זה.
ישבנו בבר הקוקטיילים המגניב האנגר, בר שסיפר לי עליו מישהו מהעבודה שהיה בפראג שבועיים לפנינו. המקום כולו מעוצב כמו האנגר מטוסים, כל המלצרים לבושים כמו דיילים, או בסרבלי טיסה, הכל מוגזם אבל מגניב. כשאנחנו הגענו טענו שיש מקום רק בקומה התחתונה, אפילו שהעליונה עדיין היתה ריקה (כנראה שהכל היה מוזמן. אם אתם רוצים לצאת בפראג בשישי בערב, הזמינו מקום/הגיעו מוקדם/הכינו עצמכם נפשית למעבר בין כמה ברים).
אז בהאנגר המטוסים שלנו שתינו שליש סטלה בבקבוק (אסף. ושמעו קטע מוזר: רק בקומה העליונה הגישו בירה מהחבית. בקומה התחתונה, של פשוטי העם, היו רק בקבוקים) ושני קוקטיילים (אני!): האחד, קוקטייל בשם Runway שהכיל ג’ינג’ר טרי, ליים, וויסקי קנדי וליקר קקאו. השני, דקירי פסיפלורה. שני הקוקטיילים היו ממש טעימים (אסף שנא את הראשון, אבל מה הוא כבר מבין), ותכלס רציתי לנסות את כל התפריט, אבל אני לא חזקה בעניין השתיה, אז כבר אחרי שניים הייתי שמחה פלוס, כך שזה הרגיש נכון לעצור שם. אגב, בכל פעם שמזמינים, צריך לשלם, אז בהתחלה שילמנו על הסטלה והקוקטייל 200 קרונות (185 בלי טיפ), ואחר כך הוספנו עוד 140 (125 בלי טיפ) על הדקירי שלי. כיף שם, תקפצו לשתות משהו!
ו… חזרנו למלון. הלכנו לישון שיכורים קלות (טוב, שיכורה קלות) וטובי לבב.
נראה לי שזה מספיק לעת עתה, לא? נמשיך מחר עם היומיים האחרונים של הטיול? ארבעה וחצי ימי טיול באמת מצדיקים שני פוסטים, מור? אתם ודאי תוהים. התשובה היא כן. כן, בהחלט. יאללה, נתראה בשמחות. או אממ בפוסט הבא…
9 תגובות
פוסט א-ד-י-ר-!!!!!
תודה על הפוסט המדהים הזה, הכל נראה מקסים. הובלת אותנו דרך מסע קולינרי, תרבותי,
ונופי. נהניתי מאוד ומחכה כבר לפוסט הבא ☺
תודה על הפוסט המדהים הזה, הכל נראה מקסים. הובלת אותנו דרך מסע קולינרי, תרבותי,
ונופי. נהניתי מאוד ומחכה כבר לפוסט הבא ☺
וואו, עשית חשק! וכרגיל קרעת אותי מצחוק.
וגם כמעט-כמעט זכינו לראות את זיו פנייך!
מה עצרת?? תמשיכי…תמשיכי. כבר מחכה לדיווח הבא שלך מחו"ל.וחודש בחו"ל זה אומר המון פוסטים אבל אל תתני לחכות כול כך הרבה זמן
ואווו… איזה מקומות מגניבים!!! חבל שטסתי לפני שפרסמת את הפוסט!!!!! יש מלא מקומות שכתבת עליהם ולא הייתי בהם… 🙁
מעולה את!
יש!! סוף סוף 🙂 תכלס מכל מה שכתבת כאן ומכל מה שהמלצת לי בפייסבוק בסוף היינו רק במוזיאון הצעצועים, וגם על זה הבן זוג שלי עשה קצת פרצופים. אבל עדיין ממש כיף לקרוא 🙂
פשוט מהנה לקרוא! צחקתי ממש…
וכן- ראיתי שם מושלשי פיצה קטנים 🙂