שתיית הפרידה השפויה שלי מהעבודה

ארבעה חודשים לפני סיום התואר, התחלתי לעבוד.

 

זאת אומרת, עבדתי גם בשנתיים הראשונות בלימודים, אבל הפעם התחלתי לעבוד באמת. כלומר, במקצוע שלי.

מתכנתת.

 

חברה גדולה מאד, מהגדולות בעולם. מקום לא רע לנחות אליו ישר מהלימודים.

חוץ מזה, אמרתי לעצמי מההתחלה, יהיה מה שיהיה – לפחות השורה בקורות החיים תיראה טוב אחר כך.

 

הייתי שם קצת יותר משנתיים וחצי.

ארבעה חודשים, כאמור, כסטודנטית. חצי משרה.

בשאר הזמן כבר עבדתי במשרה מלאה.

 

אני לא הולכת להיכנס לפרטים על התקופה שלי שם.

זה כנראה לא מעניין אף אחד.

לא אתכם.

תכלס – גם אותי לא כל כך.

 

אבל בכל זאת – כמעט שלוש שנים.

תקופה.

היו ימים טובים יותר, היו טובים פחות.

המחשבה על עזיבה ליוותה אותי לא מעט זמן.

 

זה לא שסבלתי, אל תבינו לא נכון.

היו הרבה דברים טובים בעבודה הזאת.

אבל עדיין.. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לשינוי.

ואז עברה שנה.

והחלטתי שעכשיו באמת הגיע הזמן לשינוי.

(זריזות זה פה)

 

 

אז חיפשתי —

ומצאתי עבודה.

 

חתמתי על חוזה.

הודעתי שאני עוזבת.

הייתי שלמה עם ההחלטה. עד כמה שאפשר באמת להיות שלמה עם החלטה כזאת גדולה. מבחינתי, אם מחשבות בסגנון של “אלוהים ישמור, מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה, מה אני עושה” חולפות לי בראש לא יותר מפעמיים-שלוש ביום —> אני כנראה שלמה עם החלטה.

ובכל זאת –

זה לא היה קל.

 

החודש האחרון שלי בעבודה היה מלא בימים בהם נעתי בין אושר לעצב לשמחה להתחלה-של-געגוע להתרגשות חיוביות להתרגשות שלילית ל…

ככה.

במשך חודש.

 

 

וכמובן, מבטים עצובים-נוזפים-כועסים-מאוכזבים ומשפטים כמו “אל תעזבי” ו”לא יכול להיות שאת הולכת” מהחברים בעבודה.

אה, וההוא שקרא לי “כלבה”.

(זה בסדר, הוא לא באמת חושב שאני כלבה – הוא סתם היה עצוב)

 

בתור האדם השפוי והשקול שאני, מלכת העולם בתעדוף, במקום להשקיע את החודש הזה, החודש האחרון, בלמידה לקראת התפקיד החדש שלי, או לפחות בתכנון הנסיעה לפריז (טוב, זה דווקא הסתדר בסוף למרות התכנון המינימלי. ותודה למדפסת בעבודה שאפשרה לי לשאת את רשימת ההמלצות איתי למטוס ולעבור על כולן במהלך הטיסה. או כמו שאסף אמר לי, “מעולם לא ראיתי אותך עובדת ומשקיעה במשהו כמו במעבר שעשית על ההמלצות בטיסה), עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שיכולתי לעשות:

חשבתי על שתיית הפרידה שלי.

 

הייתי זקוקה למגוון. רציתי להכין מלא דברים.

עוגות גדולות?

אולי עדיף דברים קטנים?

עוגיות? רק עוגיות?

שניה, מה לגבי קאפקייקס? זאת אומרת, מיני קאפקייקס?
אה, יש את ההוא – ההוא שקרא לי כלבה – הוא רגיש ללקטוז. צריך גם דברים נטולי חלב, חמאה וחברים!

ומה עם הטעמים? צריך שוקולד. ווניל. וקוקוס. ואגוזים. ופירות. חלק צריך להיות פרווה. ואולי בלי שילובי טעמים מוזרים. אולי רק קצת. רגע, מה עם חמאת בוטנים? אני חייבת ללכת עם האמת שלי, לא?

 

ו ר ג ע .

מתנת פרידה לעבודה. אני צריכה כזאת.

זה יהיה ממש לא בסדר אם אגנוב את הרעיון של החבר שעבד איתי פעם אחרי הצבא (היי גוגול!) ונתן לנו צנצנת עוגיות במתנה כשהוא טס לחו”ל?

תכלס, זה משהו שמתאים לי לתת להם – אני יכולה למלא את הצנצנת בעוגיות ביתיות. אף אחד לא יכעס על זה שאני ממחזרת מתנה, נכון? הם בכלל לא מכירים את ההוא מהעבודה הקודמת שלי.

 

אבל מה עם מתנות אישיות?

זה יהיה ממש מגניב אם אכין לכל אחד מהקבוצה שלי – שלושה עשר במספר, לא כולל אותי כמובן – מתנה אישית קטנה. מתנה אכילה. שניים-שלושה דברים, בקטנה. איזה מאפין, שתיים-שלוש עוגיות, אולי שקית קטנה של גרנולה ביתית.

זהירות, ספוילר: בסוף כל אחד קיבל צלחת עם חמש מתנות אכילות שונות.

 

בקיצור, אתם כבר מבינים שלא היה לי קל בחודש הזה.

הטיוטות ששמרתי בג’ימייל, התחינות שלי לעזרה בפייסבוק, הלוח המחיק הקטן שלי בבית שהתמלא ברשימה של מתכונים.

והמלמולים הבלתי פוסקים שלי – רציני, מלמולים בקול, כל הזמן: “לחם קוקוס, עוגיות קינמון, משהו לימוני-תפוזי, שוקטים, לחם קוקוס, עוגיות קינמון, משהו לימוני-תפוזי, שוקטים…” וחוזר חלילה. זה כבר גבל* באי שפיות.

*זה שקר. לא הייתי בגבול של השפיות. הייתי הרבה מעבר. גבול השפיות היה כל כך רחוק ממני, שכבר בקושי ראיתי אותו. הוא היה נקודה עבורי.

(הבנתם לאיזו סדרה רפררתי עכשיו? אנחנו יכולים – לא, צריכים! – להיות חברים טובים)

 

בכל אופן.

עד הרגע האחרון עוד לא הייתי סגורה על מה בדיוק אני מכינה.

ניסיתי לדחוף עוד ועוד דברים לתנור. ואז לפריזר. פחדתי שיחסר.

(אני מופרעת)

 

 

הבית שלי נראה כאילו מישהו פרץ אליו. רק שבמקום לשדוד דברים, הוא פשוט הביא איתו שק מלא עוגות קטנות (החלטתי בסוף ללכת על קונספט של דברים קטנים שלא מצריכם חיתוך – פינגר פוד, אם תרצו) ופיזר אותן ברחבי הבית.

אל תסתכלו עלי ככה, מה אני אשמה בזה שפרץ אלי הביתה שודד משוגע?

 

היום האחרון שלי בעבודה היה רביעי.

(יום למחרת כבר הייתי על מטוס לפריז)

את ה-farewell שלי בעבודה עשיתי בשלישי.

את ההכנות שלי לפיירוול הזה התחלתי ביום שישי, שבוע וחצי לפני כן.

אפיתי קצת בשישי, קצת בשבת. הקפאתי.

כעבור שבוע, אפיתי עוד קצת בשישי. בשבת.. גם? לא זוכרת. נראה לי שכן. קצת. הקפאתי.

 

ביום ראשון בערב, אחרי העבודה, אפיתי עוגה אחת.

בשני לקחתי חופש ונשארתי בבית: נכנסתי למטבח בשמונה בבוקר. קצת לפני אחת עשרה בלילה סיימתי לארוז את המתנות האישיות שהכנתי לכולם. ערמות של צלופן מסביבי, כל מיני חוטים דקורטיביים גם. זה נס שלא התלפף לי אחד סביב הצוואר בטעות וחנק אותי.
ונס יותר גדול – זה לא שחנקתי את עצמי בצורה יזומה עם אף אחד מהם.

 

כאמור, בשלישי התקיימה שתיית הפרידה – הגיעו אנשים מהקבוצה וקצת מהקבוצה היותר רחבה, להלן.. אנשים מהקומה.

ברביעי נתתי לכל אחד בקבוצה שלי צלחת אישית של מאפים ודברים טעימים. בחדר “שלי”, שהפסיק להיות שלי באותו היום, הנחתי צנצנת שקופה יפה, גדולה, מלאה בשני סוגים של עוגיות (סוג אחד לא יצא מספיק טוב, וגם מבחינה כמותית הוא לא מילא אפילו שישית צנצנת, אז נאלצתי להכין עוד סוג) – מתנה לקבוצה כולה. החדר הזה היה תמיד החדר של העוגות, היות ששישים-שבעים אחוז מהזמן, כשהיה משהו מתוק בעבודה, זה היה משהו שאני הבאתי, ועוד עשרים-שלושים אחוז מהזמן זה היה משהו שהביאה חברה שלי, שישבה איתי בחדר.

בשאר הזמן זו היתה עוגת יום הולדת של אחד מחברי הקבוצה. או שוקולדים שמישהו הביא מחו”ל.

 

אז ככה.

התעייפתי מכל ההכנות האלה. מהאפיה, מלעשות כלים, מהנסיונות הנואשים לאחסן את הכל במקפיא (ותודה לאסף שהתמודד עם התמוטטויות העצבים שלי ושל הפריזר.. ועזר לי לפנות אותו ולדחוס פנימה דברים). מהאריזה של כל המתנות האישיות. מהעובדה שלא היה לי איפה לשמור את כל המתנות האלה בדירה הקטנה שלי, כי אין מספיק מקום וכי אי אפשר היה לערום את הצלחות אחת על השניה (ותודה למזגן ולספה שלי, שהפכו ליופי של מדפים ליומיים — חייבת לציין שהיה נורא כיף לשבת על הספה בסלון בזמן הזה, במיוחד להישען אחורה ולהיתקל בצלחת או בחתיכת צלופן כועסת).

התעייפתי. ביום שני בלילה, כשנכנסתי למיטה, כאבו. לי. הרגליים. כאילו.. מאד. אני חושבת שאחרי חמישה ימים של הליכה (ואכילה..) נונסטופ בפריז, לא כאב לי ככה.

 

אבל.

אבל היה לי כיף.

נהניתי מכל ההכנות.

הייתי די מרוצה מכמעט כל הדברים שיצאו לי.

הרשיתי לעצמי להשתגע קצת עם רכישה של כלים חד פעמיים ושקיות וקופסאות יפות, והיה נחמד לשבת ולנסות לחשוב מה אני אורזת איפה, ואילו צלחות הכי יתאימו לשתיית הפרידה.

(אסף פחות נהנה)

 

הייתי מרוצה מעצמי שהספקתי להכין שמונה דברים שונים לפיירוול עצמו, חמישה דברים למתנות האישיות, ושני סוגי עוגיות לצנצנת העוגיות הקבוצתית.

אפילו המדבקות המיוחדות שהזמנתי (אתם מכירים את יעל יניב, נכון?) בשביל הצנצנצת, אלה שכבר הייתי בטוחה שלא יגיעו בזמן, הגיעו ביום שלישי, ממש ברגע האחרון, שזה – מבחינתי – בול בזמן.

 

כשאנשים הגיעו לשתיה, כולם אמרו שאני משוגעת, ושהגזמתי, וכמה הכנתי. ובלה בלה בלה.

אבל מה לעשות, כזאת אני. רציתי שיהיה מגוון. ומספיק לכולם. ושאם מישהו לא אוהב בננות, יהיה לו משהו עם קוקוס. ואם מישהו לא אוהב שוקולד (מי אתם?!), או סתם מחפש לאכול בריא, יהיה לו משהו עם שיבולת שועל (ומאות גרמים של חמאה… בריאות זה עניין סובייקטיבי).

כולם, אגב, גם אמרו שהיה טעים..

אנשים אכלו. וצילמו. ולקחו משלוח לחדר. ומשלוח הביתה. ומשלוח לשכנים ולחברים ו.. כאילו, תפסיקו להגיד שאתם לוקחים את זה בשביל אנשים אחרים, אני רואה אתכם אוכלים את כל העוגיות בעצמכם. אני לא עיוורת.

 

באותו היום גם קיבלתי מתנת פרידה מכל הקבוצה ומתנה אישית מאחד החברים (ההוא שקרא לי כלבה..). הם הכינו לי גם סרט – סרט שירדו לי דמעות כשראיתי אותו בפעם הראשונה, מרוב שצחקתי. וגם בפעם השניה. בפעם השלישית זה קצת נרגע, ברביעית שוב בכיתי מצחוק.

 

ברביעי נתתי לכולם את המתנות האישיות, והיות שחצי מהאנשים כבר התכנסו, על הדרך, בחדר שלי, ניצלתי את ההזדמנות כדי להציג חגיגית את צנצנת העוגיות שהבאתי להם.

אה, כמעט שכחתי גם את השלט המגנטי שקניתי לחברים בחדר, שלט שהכיתוב שלו הכיל בדיחה פרטית ומתאים לחדר הזה – לעניות דעתי האובייקטיבית והקובעת – באופן מושלם!

 

ואז חברה שלי הניחה לי על השולחן קופסא עצומה, בערך בגודל שלי, מלאה בהמון המון המון המון מתנות קטנות. ים דברים שנקנו או הוכנו במיוחד בשבילי, אולי – כנראה – המתנה הכי יפה ומושקעת שקיבלתי אי פעם.

(כמויות השוקולד-ביסקוויט והסוכריות הקופצות שהיו שם.. וואו)
(וכוסות מהממות שנקנו לזכר הכוסות שנופצו לי באכזריות לפני כמה זמן. השם יקום דמן)

(ולקים. ותשבצי הגיון. ועטים ומחברות. ו… אההההה כל כך הרבה דברים)

 

 

בסוף בסוף, נפרדתי מכולם. בפעם האחרונה.

ירדתי ללובי.

נתתי למאבטח את טופס הטיולים. ואת התג.

חיכיתי למשהו, לא יודעת מה בדיוק.

מסיבת הפתעה (נוספת) כלשהי? חיבוק מהמאבטח? אולי איזו מילה טובה?

כלום.

“זהו?” שאלתי אותו, “בסדר?”

הוא הנהן, ואני יצאתי.

הכי אנטי קליימקס.

(אם כי אולי יותר טוב שאולי הוא לא חיבק אותי. לא יודעת אם הייתי רוצה לסיים את התקופה שלי שם בתלונה על הטרדה מינית..)

 

מזל שבחוץ עוד נתקלתי במנהל שלי ודיברתי כמה דקות איתו – לפחות הזכרון האחרון שלי מהמקום הוא לא של המאבטח האדיש.

באמת, אדם זר שלא מכיר אותי בכלל – כואב לך להזיל דמעה על זה שאני עוזבת?

אנטישמי.

 

זהו.

מאז, כאמור, נסעתי לחו”ל, חזרתי, הייתי בחופש כמה ימים (וכשאני אומרת “חופש”, אני מתכוונת “כל הזמן שלקח לי לכתוב על פריז”), והתחלתי לעבוד בעבודה החדשה שלי – בדיוק סגרתי שבוע ראשון..

 

הסתיימה תקופה.

אני שמחה מאד על הצעד שעשיתי —

אני עצובה מאד על מה שהשארתי מאחור.

(גם אם לא בהכרח שמתי לב או הערכתי הכל בזמן אמת)

(ועדיין, אני לא מתחרטת)

ועכשיו לתכלס.

אחרי שדיברתי כל כך הרבה על המחשבות והתכנונים והדילמות וההכנות, אתם לא רוצים לדעת מה הכנתי בסופו של דבר?

לשתיית הפרידה הכנתי:

1. לחם קוקוס שאפיתי במנז’טים

2. מיני קאפקייקס שוקולד-מנטה-קפה

3. עוגת הקוואקר של קרי שאפיתי בצורה מופרעת במיוחד – לקחתי חותכן ריבועי, דחסתי פנימה בלילה/בצק, ושחררתי. המשכתי כך עם כל החומר, עד שהיו לי מלא ריבועים. זו היתה הדרך שלי להבטיח שיצאו לי ריבועים אחידים. האם זה היה מתיש? קצת. האם נהניתי מזה? אממ.. כן. האם הריבועים אמנם יצאו אחידים? לא במיוחד. oh well.
4. עוגיות טראש. אני עוד אספר לכם עליהן. תאמינו לי.
5. מיני קאפקייקס הדרים עם קצפת. גם עליהם תשמעו בהמשך.
6. טראפלס בצק עוגיות לוטוס, חלק מצופים שוקולד לבן, חלק מריר. הפעם הכנתי אותם בלי שברי עוגיות, אבל עם קינמון צ’יפס. וגרגר מלח ים אטלנטי שהנחתי מעל כל טראפל מצופה.
7. בראוניז עם שמן קוקוס ממולאים אוראו. הו, אנחנו בהחלט נדבר אליהם.
8. עוגיות חמאת בוטנים מעולות עם ריבת בננות ביתית אדירה. את הריבה בטוח אפרסם, לגבי העוגיות אני עוד צריכה לבדוק משהו…

את צנצנת העוגיות מילאתי בעוגיות נוטלה משונות שאלתרתי ועדיף לא לפרט יותר מדי לגביהן, ועוגיות שוקולד צ’יפס עם שמן זית (בלי קפה הפעם), שיצאו הרבה יותר טוב מאיך שזכרתי אותן. קריספיות מאד, כיפיות לאללה.

הצלחת שכל אחד קיבל הכילה:
1. מיני לחם בננות משויש עם נוטלה – פשוט המסתי קצת נוטלה למיקרו, יצקתי לתוך כל התבניות ושיישתי עם סכין. או כפית? לא זוכרת.
2. מיני מאפינס שוקולד, דבש ותבלינים
3. מספר עוגיות חמאה קטנטנות, שהבטחתי לספר עליהן בהזדמנות – וזה יקרה בקרוב(ish).
4. צמד ביסקוטי חלבה, סילאן ושומשום. נראה לי שגם הם שווים שיחה.
5. אגוזים מתובלים – מתוקים, מלוחים, חריפים. נדבר עליהם? ברור. נו מה.

 

לא יודעת מה אתכם, ההכנות שלי מתחילות כבר היום. ולפחות חלק מהדברים ברשימה לעיל הולכים להופיע גם במשלוחים של פורים.
אולי אפילו אספיק לפרסם אחד או שניים מהם לפני החג, למקרה שמישהו מכם ירצה לנסות אותם… יש לכם העדפה, אגב? רוצים שאתחיל במשהו מסוים?

(רמז: עוגיות טראש או בראוניז. אתם כנראה רוצים שאתחיל באחד מהם)

קיצור.
תודה לכם על ההקשבה לעוד פוסט ארוך, חופר ונטול מתכון.
(למה יש כל כך הרבה כאלה בזמן האחרון? אלוהים ישמור, שמישהו ידחוף לי כבר חתיכת בראוני עם אוראו לפה וישתיק אותי!)

בפעם הבאה – רשימת מצרכים והוראות הכנה למשהו טעים. מבטיחה. אתם מוזמנים לעזור לי להחליט מה זה יהיה..