היום ייצגתי את החברה שלי ביריד תעסוקה שנערך באחד מהמוסדות להשכלה גבוהה הפזורים ברחבי הארץ. לא המוסד בו למדתי. לאחר נסיעה של כמעט קצת יותר משעה וחצי – כולל עצירה בדרך ב”ארומה”, כי החלטתי מראש שאני צריכה לקנות קפה, ולא רציתי לתת לעובדה שאני מאחרת לעצור בעדי – הגעתי. ואז חיפשתי חניה במשך חצי שעה. גם ההכוונה בעל פה של השומרת בכניסה והתמיכה הטלפונית של חברתי הלומדת שם לא עזרו – נסעתי, נסעתי, הסתובבתי, הגעתי לאיזה בניין עם טיל לידו, משהו הקשור לחקר החלל. נראה לי. בסוף מצאתי חניה. עתודאית חמודה התחילה להסביר לי איך מגיעים לבניין אותו חיפשתי, וכשמלמלתי משהו על זה שאני מחפשת את יריד התעסוקה, היא פלטה את צמד המילים המשמח ביותר בעולם: “בואי איתי”. ואמנם, לאחר הליכה קצרה וקיצור ש”בנות אוהבות לעשות, כי זה כולל לעלות במעלית” – מילים שלה, לא שלי – הגעתי.
ואז העברתי חמש שעות מתישות, בשמש הקופחת, של “אתה מכיר את החברה?”, “מה בעצם את לומדת?”, “אתה סטודנט או בוגר?” ו”אנחנו לא לוקחים קורות חיים, את מוזמנת להירשם באחת העמדות הממוחשבות שלנו. ולקבל חולצה. שחור או לבן? איזו מידה?”.
אני, אגב, בחרתי ללבוש את החולצה הלבנה. חשבתי שהיא תקלוט פחות חום. אז חשבתי. ניסיתי לקרר את עצמי בעזרת קרטיב או שניים. טוב, שלושה. ועוד גביע גלידה לקראת סוף היום. כולם, ללא יוצא מן הכלל, נזלו וטפטפו עלי וטינפו את הידיים שלי בצבע מאכל נוזלי ודביק. קרטיבים, קולטים? אתם כבר יודעים מה אני חושבת על קרטיבים. ובכל זאת, הם היו ישועתי היחידה. לכאורה. גם הם לא באמת הצליחו לצנן אותי, רק ללכלך אותי קלות.
אז כן, זה היה יום מעייף. אבל משעשע. אני מתקשה להחליט מה היה רגע השיא עבורי. ההתלבטות היא בין:
א) הבחור שניגש לדוכן, אמר לי היי וכשהוא קלט שאני מביטה בו כבאדם זר ועומדת לתת לו את נאום ה”אתה מכיר את החברה? מה בעצם אתה לומד? אתה סטודנט או בוגר? בוא תירשם וקח חולצה”, הוא מיד המשיך “אני עובד איתך”. אני, מופתעת ולגמרי caught off guard, כבר עמדתי לומר לו שהוא כנראה מבלבל אותי עם מישהי אחרת, ואז הוא סובב אלי את התיק שלו, זה ששם החברה שלנו כתוב עליו, והנחית עלי את המכה הניצחת: “את הבחורה עם העוגות”. הממ. הבחורה עם העוגות. כאן כבר אין מקום לטעויות. לא מביך. לא מביך בכלל.
המשכנו לשיחה של כמה דקות על סופלה ומיני סופלה ודברים בסגנון, אבל אני די בטוחה שאם אראה אותו מחר בעבודה, לא אזהה אותו. סליחה, בחור שמשום מה הפרצוף שלו לא נכנס לי לראש. זה לא אישי.
(טוב, בעצם זה כנראה כן אישי. אני דווקא ממש טובה בלזכור אנשים – גם שמות וגם פרצופים, לכן ממש מוזר לי שלא זיהיתי. סליחה. אפשר לפצות אותך באיזו עוגיה?)
ב) מגוון ה”מועמדים” שהייתי צריכה לאיית להם באנגלית את תחום הלימודים שלהם, או להסביר להם שכצריך למלא את ה-area of studies, הכוונה היא לא לעיר בה הם לומדים, וגם אלה שלא ראיתי בעצמי, אבל חברה שלי סיפרה לי עליהם – אלה שניסו ללחוץ על מסך הלפטופ כאילו היה מסך מגע. אני לא רוצה שתחשבו שאני שופטת או משהו, אבל כן… אתכם אני רוצה בחברה.
ג) הבחור שביקש חולצה במידה לארג’ (אגב, כל היום הזה היה בגדר הגשמת החלום שמעולם לא היה לי: מוכרת בחנות בגדים. אם תסלחו לי על הפרגון העצמי, דווקא נראה לי שיש לי פוטנציאל) ואז הסתכל עלי, שאל מה אני לובשת וכשעניתי לו “מדיום”, הוא אמר שבעצם גם הוא רוצה מדיום. מר בחור, אתה קורא לי שמנה?
אבל כנראה שהשיא האמיתי היה ד) שוק התן-קח (טוב, בעיקר קח) שהתנהל בין הדוכנים השונים בסוף היום. “אפשר מחצלת? או מטקות? או סוכריות גומי?” “כן, תביאו לנו חולצות” “אבל נשארו לנו רק אקסטרה אקסטרה לארג'” “לא נורא, נמצא למי לתת”.
השלל איתו יצאתי: מטקות (שחברה שלי לקחה ואז החליטה שהיא נותנת לי אותן), בקבוק ספורטיבי כזה למים (גם – החברה לקחה ובסוף התעקשה לתת לי), שקית בד, בקבוק מתקפל למים (כמה בקבוקים צריך הבן אדם?), מחברת משבצות ופרח קטן כזה שרוקד אם שמים אותו בשמש. וכל מיני גלידות, קרטיבים, סוכריות גומי וגו’. רופאי השיניים ברחבי העולם חטפו עכשיו צמרמורת קולקטיבית.
באותו הזמן התקיימה בעבודה שלי, מרחק של כמה עשרות קילומטרים ממני, תחרות עוגות גבינה לכבוד שבועות. אז אמנם ביני לבין גבינה עבר חתול שחור לפני שנים רבות (ליתר דיוק, גביע קוטג’ עבר בינינו. טוב, אם ממש ממש לדייק, הוא פשוט נעמד ואני ברחתי ממנו בצעקות), אבל החלטתי להתמודד עם הפחד והגועל ולהגיש עוגה לתחרות. וכיוון שהמח שלי, הפועל בצורה מסתורית ביותר, מקשר תחרויות עם בייגלה, החלטתי גם הפעם לשלב בייגלה בעוגה שלי.
אוקיי, אז בייגלה בתחתית – יש. הלאה לגבינה. לאמא שלי יש עוגת גבינה שהיא הכינה הרבה בעבר והיתה מאד מוצלחת, לטענתה, אז ביקשתי ממנה לצלם את הדף הרלוונטי ממחברת המתכונים ולשלוח לי. למען האמת, חשבתי שמדובר בעוגה קרה, אבל החלטתי לזרום איתה גם כשגיליתי שלמעשה מדובר בעוגה אפויה. בעקרון זו עוגת גבינה פירורים, אבל לקחתי רק את החלק הגבינתי שלה. כי בסיס בייגלה כבר היה לי, לא נזקקתי לבצק פריך.
אבל מה, זהו? בייגלה וגבינה (אגב, במקור רציתי להכין תחתית מקרקרים, כי הרגיש לי שקרקרים וגבינה זה שילוב הגיוני, אבל כמה תגובות צוננות – בלשון המעטה – מחבריי לעבודה הורידו אותי מזה) וזהו? בהתחלה חשבתי לצפות בריבת חלב. ואז נטיתי לכיוון הקרמל. התייעצות עם אמא שלי הוביל אותי לכיוון השוקולד-חמאת בוטנים (איי נואו. יחי המקוריות), אבל לבסוף החלטתי שזה יהיה יותר מדי ושגם ככה אני כבר בדיחה עם השימוש המופרז שלי בשילוב הזה. גם שיחת הטלפון עם בת דודי שכנעה אותי. היא מאד תמכה בקרמל. פחות בשוקולד וחמאת הבוטנים. אז חזרתי לקרמל.
הכנתי את העוגה לראשונה שבוע וחצי לפני התחרות. הבייגלה – אשר נאלצתי לנסוע עד לבית הוריי כדי לטחון אותו – יצא סבבה. שכבת הגבינה – לא יודעת, מה לי ולגבינה? היא נראתה אפויה, אבל לא מדי. שחומה למעלה, לבנה בפנים – סבבה. הקרמל… פחות סבבה. כאילו, הוא יצא טעים. נראה לי. אבל לא ממש קרמלי. מאד חיוור. די שקוף. סביר מינוס.
את עוגת הפרוטוטייפ לקחתי לעבודה ונתתי לאנשים הוראה מפורשת: אמרו לי את דעתכם. הכנה. אין לי מושג מה הטעם של העוגה, אין לי מושג אם השילוב עובד, אין לי מושג אם בטעות השתמשתי במלח במקום סוכר. בקיצור – אין לי מושג.
אז הם נתנו את דעתם. היו שאמרו שהקרמל מלוח מדי. מעניין, בהתחשב בכך שהוא הכיל סוכר ושמנת מתוקה בלבד. היו שאמרו שהבייגלה מלוח מדי. היו שאמרו שאולי עדיף לוותר על הקרמל. היו שאמרו שאולי עדיף לוותר על הבייגלה. היו והיו ואמרו כל מיני דברים. לבסוף החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני ביותר ולהתעלם מכל הדעות והעצות ולהשאיר את העוגה בדיוק כמו שהיא.
אבל אז נכחתי בסדנת הקונפיסרי וממתקים של מנטקה, אותה העבירה רינת צדוק המעולה. החלטתי להיעזר בכמה מהטיפים שלה ולשדרג את הקרמל שלי. והוא בהחלט השתדרג – בפעם השניה שהכנתי את העוגה, לפני יומיים, לקראת התחרות, הוספתי חמאה, שיניתי קצת את אופן ההכנה, ובתמורה קיבלתי קרמל קרמלי (כן, התיאור שלו הוא קרמלי), במרקם קצת כמו של טופי, בצבע קרמל (אין אדם בעל אוצר מילים מגוון יותר בעולם כולו) ובטעם נהדר.
ואיך זה נגמר בסוף? חבריי לעבודה – אותם אנשים מקסימים שלקחו את העוגה שלי לתחרות וייצגו אותי בכבוד – עדכנו אותי שזכיתי במקום השלישי. אני לא יודעת אילו עוגות זכו במקומות הראשון והשני, אבל אני מרוצה. תכלס? הפרס והזכיה לא באמת היו חשובים שלי. בסך הכל חיפשתי תירוץ לאפות. רק רציתי מתכון לבלוג 🙂
אז הפעם אני לא באמת יכולה לומר לכם “עוגה טעימה בטירוף, אתם חייבים להכין אותה כי לא תוכלו להפסיק לאכול אותה”. אני לא יודעת אם זו האמת, כי אני לא יודעת מה טעמה. אבל אני כן יכולה לומר לכם שמדובר בעוגה קלה להכנה, מרשימה ופשוט יפה. אבל אתם מכינים אותה ובא לכם לומר לי מה דעתכם מבחינת הטעם, אשמח לשמוע.
אה, ושיהיה לכם חג שמח. אני, ברשותכם, אמשיך לרטון על החג המיותר הזה. זה שבאשמתו יש מלא גבינות ויוגורטים ושמנות ודברים לא נעימים, גם בערב החג וגם בכל הפרסומות והשלטים והמבצעים הקודמים לו. נו טוב, לפחות אני יכולה להתנחם בזה שיש לי דבר אחד לחכות לו בשבועות – הפיצות של אבא.
***
עוגת גבינה וקרמל עם תחתית בייגלה
מקור המתכון: הבייגלה לקוח מפאי הצ’אבי האבי שלי (אם כי השתמשתי בסוכר חום כהה הפעם, כי זה מה שמצאתי אצל ההורים שלי), שכבת הגבינה ממחברת המתכונים של אמא שלי, ולפי מה שכתוב שם – ערוץ 3 (כן, זה ישן), הקרמל.. לא ממש זוכרת מאיפה לקחתי את הכמויות המקוריות, אבל בסוף שיניתי והשתמשתי בכמויות שלי, אז המקור הוא שום מקום, בעצם.
כמות: תבנית עגולה בקוטר 26 ס”מ
מצרכים:
לתחתית
250 ג’ מקלות בייגלה (אם אתם מוצאים לא מלוחים, אחלה. אחרת, מלוחים זה גם טוב. לא שומשום!)
2 כפות גדושות סוכר חום כהה (אפשר גם דמררה)
200 ג’ חמאה מומסת, רצוי צוננת (אבל לא חובה)
לעוגת הגבינה
3 ביצים, מופרדות
1 כוס סוכר לבן
750 ג’ גבינה לבנה 5/9% (אני השתמשתי ב-5% בשתי הפעמים, אבל נראה לי שעם 9% תצא לכם עוגה יותר עשירה או משהו בסגנון. איכס)
3 כפות קמח לבן
1/2 כפית תמצית וניל
לקרמל
1 כוס סוכר לבן
25-30 ג’ חמאה, רצוי רכה
1/2-1 כוס שמנת מתוקה (125-250 מ”ל) – מומלץ להוציא מהמקרר לפני ההכנה, על מנת שלא תהיה קרה מדי
אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומשמנים קלות את התבנית.
2. להכנת התחתית: מניחים בייגלה וסוכר חום במעבד מזון. טוחנים לפירורים, עדיף אפילו לאבקה גסה עם מעט פירורים.
3. מעבירים לקערה, מוסיפים חמאה מומסת ומערבבים היטב.
4. מניחים את התערובת בתבנית ומשטחים לשכבה אחידה – אפשר עם הידיים, אפשר להיעזר בכוס.
5. אופים שש-שבע דקות. מצננים.
6. מנמיכים את חום התנור ל-150 מעלות.
7. עוברים לשכבת הגבינה: מניחים בקערת המיקסר חלבונים, מחברים וו בלון ומתחילים להקציף על מהירות נמוכה-בינונית.
8. לאחר כחצי דקה-דקה מוסיפים חצי כוס סוכר. מגבירים בהדרגה את מהירות המיקסר, עד שמגיעים למהירות מקסימלית. בסך הכל אמורים להקציף משהו כמו שבע-שמונה דקות, עד לקבלת קצף יציב. מעבירים לקערה אחרת ומניחים בצד (אלא אם כן יש לכם שתי קערות מיקסר, ואז פשוט מחליפים קערה).
9. מניחים בקערת המיקסר (אין צורך לשטוף, לכן התחלנו בחלבונים ולא בחלמונים) חלמונים, את שאר הסוכר, גבינה, קמח ותמצית וניל. ממשיכים לעבוד עם וו הבלון: מתחילים להקציף על מהירות נמוכה ומעלים בהדרגה, עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה, בסך הכל שלוש-ארבע דקות.
10. בעזרת לקקן מקפלים בהדרגה את קצף החלבונים לתוך קערת החלמונים: מתחילים עם כשליש מהכמות, על מנת לבצע השוואת מרקמים.
11. מקפלים פנימה שליש נוסף ולבסוף את שאר החלבונים.
12. יוצקים את בלילת הגבינה מעל תחתית הבייגלה ומיישרים.
13. אופים 60-65 דקות, עד שהעוגה יציבה וחלקה העליון שחום. מצננים.
14. להכנת קרמל: מניחים סוכר בסיר ומבשלים על אש בינונית, עד לקבלת קרמל זהוב. אפשר לערבב מדי פעם בעזרת כף עץ (לא פלסטיק, זה יימס!).
15. לאחר שהתקבל קרמל, מסירים מהאש, מוסיפים חמאה ומערבבים היטב, עד להיטמעות.
16. מחזירים את הסיר לאש (עדיין בינונית) ומוסיפים שמנת בהדרגה, תוך כדי ערבוב. מסירים מהאש ומצננים לטמפרטורת החדר.
17. מניחים את העוגה על רשת מעל קערה גדולה, אשר קוטרה גדול מזה של התבנית, או לחילופין מעל תבנית תנור גדולה מרופדת בנייר אפיה.
18. יוצקים את הקרמל, לאט לאט, מעל העוגה, על מנת שהוא יצפה את כל העוגה ויזלוג בהדרגה לצדדים. אם הקרמל לא מתפשט מספיק, אפשר לעזור לו קצת בעזרת כף או לקקן.
הערות/תוספות/שדרוגים:
- אם אופים את העוגה יותר מכמה שעות מראש, יש לשמור אותה במקרר.
- לפי מה שהבנתי, עוגות גבינה – בעיקר כאלה המכילות גבינות רזות יחסית – נוטות להגיר נוזלים. אני קצת חששתי שהיות שהכנתי את העוגה שלי יומיים מראש ואחסנתי אותה בקירור, היא באמת תתנהג כך, אבל מקורותיי בעבודה מסרו לי שהיא נותרה יפה וייצוגית עד לרגע האחרון, אז כנראה שהכל בסדר. בכל זאת, היו מודעים לזה.. נראה לי שבניגוד לעוגות גבינה מסוימות, לא כדאי להכין את העוגה הזו יותר מדי זמן מראש.
- אם אתם רוצים לחסוך קצת זמן (וחשמל), אפשר לוותר על האפיה של הבייגלה בלבד, בלי הגבינה, כי גם ככה אופים את העוגה כולה במשך שעה אחר כך. אני בכל זאת העדפתי לאפות קודם את הבסיס, כדי לייצב קצת את הבייגלה.
- אפרופו נוזלים ואפיה – העוגה הזו מטפטפת במהלך האפיה. וזה דוחה בדיוק כמו שזה נשמע. הניחו תבנית מרופדת בנייר אפיה מתחת לתבנית העוגה, התנור שלכם יודה לכם.
- אוקיי, למרבה השמחה צילמתי את שלבי ההכנה של העוגה בפעם הראשונה – הכל יצא יופי טופי אז (פרט לקרמל). בפעם השניה בטעות הוספתי את כל הסוכר לחלבונים.. לא הבנתי מה קרה, הקצף שלי לא יצא מאד יציב והסוכר עדיין הורגש בו, כולו גרגרי ולא חלק. ואז החלמונים לא יצאו ממש תפוחים. קיצור, אני מתארת לעצמי (כי אני, כמובן, לא יכולה לדעת בוודאות) שהחלק הגבינתי של העוגה יצא פחות טוב בפעם השניה (כן, הפעם שבאמת היתה חשובה. הפעם של התחרות) מאשר בראשונה, אבל נראה לי שיצא בסדר למרות הטעות. בכל זאת, אתם שימו לב והקפידו – חצי כוס סוכר עם החלבונים, חצי כוס עם החלמונים!
- אוקיי, הגענו לקרמל: מבט חטוף בתמונות יבהיר לכם שבפעם הראשונה הקרמל יצא מאד בהיר ולא מאד קרמלי. טעים ונחמד, אבל לא משהו. מה שעשיתי אז זה זה: המסתי סוכר על חום גבוה, הוספתי את כל השמנת בבת אחת והמשכתי לבשל. ברגע שהוספתי את השמנת, הסוכר נכנס לשוק, התגבש לגוש ונראה כאילו הכל אבוד. המשכתי לבשל ולערבב, והכל נמס בחזרה… אז קיבלתי קרמל חביב.
- אבל כשהכנתי בפעם השניה, הבנתי כמה הקרמל של הפעם הראשונה לא מתקרב לקרסוליו של הקרמל הכהה, הסמיך והמהמם (כן, אמרתי מהמם על אוכל. אני שונאת את עצמי). הבישול ההדרגתי של הסוכר, תוספת החמאה לעצירת הבישול וההוספה ההדרגתית של השמנת הלא-מאד-קרה, על מנת לא להקפיא פתאום את הקרמל החם שלנו – כולם עזרו למאמץ המלחמתי, והמאמץ הזה ניכר בתוצאה הסופית.
- כתבתי ברשימת המצרכים שצריך להשתמש בחצי כוס עד כוס של שמנת מתוקה. העניין הוא שבמקור תכננתי להשתמש בכוס שלמה (= מיכל שלם), כי בקרמל הראשון שהכנתי השתמשתי בחצי כוס סוכר ו-250 מ”ל שמנת. אבל אז, בפעם השניה, הוספתי את השמנת בהדרגה וקיבלתי קרמל סמיך. לא רציתי לדלל אותו יותר מדי, וגם הרגשתי שכבר יש לי כמות יפה, אז לא השתמשתי בכל מיכל השמנת. אני חושבת שכן השתמשתי ביותר מחצי, לכן לדעתי זה אמור להיות משהו באמצע. ההמלצה שלי היא פשוט להתחיל להוסיף שמנת בהדרגה לקרמל, ולהוסיף רק עד לקבלת המרקם והסמיכות הרצויים.
- אגב, המלצה: לא לטעום את הקרמל תוך כדי ההכנה. זה חם ושורף ויהיו לכם פצעים בפה. לא מנסיון, מן הסתם. אני אף פעם לא מדברת מנסיון.
- אה, ואני יודעת שכולם תמיד אומרים שצריך מדחום בשביל קרמל. זה כנראה נכון. אני התעצלתי והכנתי פשוט לפי העין. אני חושבת שגם אתם יכולים לעשות זאת, פשוט היו זהירים – אל תתנו לסוכר להתקרמל יותר מדי, אחרת הוא יישרף ואתם תהיו עצובים ואני אהיה עצובה ויהיה מלא עצב. חבל. עצוב אפילו.
- כל התמונות בתחילת המתכון היו של העוגה הראשונה שהכנתי, כולל גירסת הקרמל הפחות מוצלחת. קבלו עכשיו תמונות של העוגה החדשה, כולל תמונות מהתחרות:
ורק שתדעו: לשבת במשך כמה שעות לאחר סיום היריד במעין כיתה עם כל מיני סטודנטים למחשבים, בעודי ממתינה לחברה שלי שלומדת שם… לשמוע אותם מזכירים כל מיני מילים כמו “פונקציה רציפה”, “חדו”א” ו”גרדיאנט”… ולדעת שהמושגים האלה כבר לא חלק מהחיים שלי… אושר. אושר גדול.
12 תגובות
"אני לא יודעת למה זכיתי במקום שלישי. בסך הכל רציתי לאפות"…
"בשבע, שבע ועשרים…"
(מתוך השיר גבעת התבחושת)
אני עם עוגות גבינה סיימתי לחג הזה, אבל יש לי עוגה שהכנתי כבר שרק תרוויח מציפוי קרמל קרמלי שכזה. הממ…
העוגה נראית נהדרת! אוהבת את השילוב של מלוח ומתוק.
מאיפה התבנית המהממת הזאת?
אני לא מאמינה! איזה גורל אכזר. אני גם הייתי ביריד ויכולתי לבוא לומר שלום לו הייתי יודעת (או מרגלת). אני אתנחם בתיק ובמנקה מקלדת שקיבלתי
אני מתחילה להתמכר להומור של הבלוג שלך 🙂
מור בלבלת אותי.
אני לא יודעת מה לעשות.
מצד אחד הסיפור על היריד. הוא מעניין, הוא מפתיע, היו בו הרבה התרחשויות!
מצד שני, העוגה שהיא נראית נפלא והייתי אוכלת את כולה לבד, בכפית, ומרביצה לכל מי שיתקרב.
מצד שלישי-אפית עוגת גבינה!
ולא טעמת ממנה!
אוף מור את מבלבלת אותי.
אני לחלוטין איתך באג'נדת ה"חמאת בוטנים ושוקולד זה טוב, גבינה זה השטן", כך שאני מאוד אוהבת את הבלוג שלך.
וחוץ מזה את ממש מצחיקה. 🙂
ביז, איזו עוגה? גלי לי! אגב, גם חתיכת קרטון רק תרוויח מהקרמל הקרמלי הזה. it's THAT good.
אנונימית, את התבנית ההורים קנו לי איפשהו לפני שנה, לא זוכרת איפה.. אבל ראיתי אחת ממש ממש דומה לה במגה לפני כמה ימים. וגם בזול (לא יודעת לגבי האיכות).
קסניה, הו לא! באמת התפספסות. תיק ומנקה מקלדות? מי חילק? איך פספסתי?
עלמה, מ-1 עד ענבל גבריאלי ב"הישרדות", כמה מופרע זה יהיה אם אדפיס את התגובה שלך, אמסגר ואתלה על הקיר?
טל, זו בדיוק המטרה. לבלבל אותך. להוציא אותך מה-comfort zone. חשבי מחוץ לקופסא. או משהו כזה.
אנונימית #2, תומכת באג'נדה? נהדר. בואי נהיה חברות!
תקשיבי – זה אחד הפוסטים המצחיקים אם לא ה –
טוב, היו המון מצחיקים!
אז מתי נראה לך שנוכל להפגש ולהיות חברות?
וחוצמזה העוגה נראית טעימה בטירוףףף
פעם הבאה שאת מגיעה לאזור של "אחד מהמוסדות להשכלה גבוהה הפזורים ברחבי הארץ" אני מכריזה על יום אפיה !
נא לתאם מראש ולהביא מצלמה 🙂
אפשר להשתמש בתחתית אחרת?
בטח, דנה. אפשר להשתמש בפתי בר/עוגיות אחרות, בצק פריך, או פשוט להכין את העוגה בלי תחתית בכלל.
אויש, את כזאת נהדרת! פוסט הורס כרגיל 🙂