לפני עשרה ימים כתבה אפרת עוד פוסט נהדר שעיקרו “עשרה דברים שלא ידעתם עלי” – מדובר במעין משימה אינטרנטית מתגלגלת שעוברת מבלוג לבלוג (לבלוג לבלוג…).
מיד אחרי שקראתי את הרשימה של אפרת, התחלתי לחשוב מה הייתי כותבת אני לו היו מאתגרים אותי בדבר כזה. והגעתי למסקנה שאחרי שסיפרתי לכם הכל על עצמי בפוסט המאתיים בבלוג – ובאופן כללי, חטאתי כאן בשיתוף יתר קיצוני בכמעט-ארבע-שנים האחרונות, לא ממש נשאר לי שום דבר שלא סיפרתי על עצמי ושהייתי רוצה לחשוף.
(את השלדים בארון אני מעדיפה לשמור לחקירה המשטרתית)
בכל אופן. אפרת העבירה את המשימה לשלושה בלוגרים אחרים ושמחתי לגלות שאני לא אחת מהם. dodged that bullet.
אבל אז נטלי, שהיתה הבאה בתור לכתוב עשרה דברים על עצמה, ביצעה את המשימה במהירות שיא. תוך שלושה ימים כבר היו לה פוסט, עשרה דברים ומתכון לעוגיות.
ושלושה בלוגרים אחרים להפיל עליהם את התיק. ביניהם yours truly. את תגובתי השקולה והרגועה (והוכחה לכך שנטלי היא אדם טוב שפשוט לפעמים מתפלק לו צחוק מרושע..) אתם יכולים לראות כאן:
אז ישבתי. חשבתי. ניסיתי למצוא דברים, בחיי. לא הגעתי לשום דבר באמת מעניין או שווה שיתוף. אבל אתגר הוא אתגר, וכמו ברני סטינסון – גם אני לא יכולה להתעלם מאתגר – אז… הנה רשימה של עשרה דברים לא-מעניינים-בשום-צורה שלא ידעתם עלי (וכנראה גם לא רציתם לדעת):
1. הצבע האהוב עלי הוא צהוב. מאז ומעולם. הוא פשוט כל כך שמח ו.. צהוב. מיותר לציין שתמיד הייתי בעד הפאואר ריינג’רית הצהובה.
2. אני לא יודעת לכבס. זה לא רק שאין לי מכונה בבית ושהרבה יותר קל ונוח כשאחרי כל ביקור אצל ההורים, אמא שולחת אותי הביתה עם שקיות של בגדים נקיים מקופלים בצורה מושלמת.. אני פשוט לא יודעת איך לעשות כביסה. מצד שני, אתמול הצלחתי לתקן את מושב האסלה שהתפרק לי לפני שבוע, אז היי – אני עושה צעדים קטנטנים לעבר הבגרות. מצד שלישי, אולי לדבר על אסלות ושירותים בבלוג אוכל זה לא הדבר הכי חכם שהייתי יכולה לעשות. מצד רביעי, יש עוד שמונה פריטים ברשימת הדברים-שלא-אכפת-לכם-מהם עד שנגיע למתכון, אולי תספיקו לשכוח את הנושא עד אז.
כל כך הרבה צדדים. וואו. סחרחורת.
3. כבר שנים שאני חולמת לגור בניו יורק. לא בקטע של לרדת מהארץ, אבל אני מתה על העיר הזאת וממש בא לי להיות שם לתקופה. אז אם מישהו שומע על משרת הייטק פנויה ו/או צורך דחוף בבלוגרית אוכל — זכרו אותי, טוב?
4. אני לא מפחדת מג’וקים. אין לי בעיה עם עכבישים. אם צריך, אני יכולה להחזיק נחש. סבבה, באמת. אבל ילדים שרוקדים ריקודים סלוניים? עם כל התלבושות והאיפור והשיער והריקודים עצמם? לא לא לא. אל תראו לי את זה. לא בטלוויזיה, לא במציאות. לא מסוגלת. יש בזה משהו קריפי שאני לא יכולה להסביר אפילו.
5. העניין הוא כזה. זה לא שאני חייבת תמיד להיות צודקת. אני טועה לפעמים, ולרוב אני יודעת להודות בטעויות. אבל. אבל! אם מישהו חושב שטעיתי, או שלא ידעתי משהו, ולא טעיתי או כן ידעתי, אני אחוש צורך עז להסביר שלא טעיתי. וכן ידעתי. כאילו.. כשאני צודקת, אני צריכה שידעו את זה. סוג של עקשנות, כנראה.
6. נכון יש את הקטע הזה שאני שונאת גבינה ויכולה להריח אם מישהו אכל יוגורט בסביבה שלי גם אם עברה שעה? ולהיגעל מזה, דא. אז בטוויסט מטורף בעלילה, אני חולה על חלב. יש אנשים שלא מסוגלים לשתות חלב סתם ככה, אבל עבורי זה אחד הדברים הכי טעימים שיש. אני שותה כוס חלב כמעט כל ערב וקרה גם שהורדתי שתיים ברצף.
7. לפעמים קצת בא לי שתהיה לי תכנית רדיו משלי. אני אוכל לדבר כמה שמתחשק לי, לשים את השירים שאני אוהבת, יהיה מגניב. אז אף אחד לא באמת יאזין לי, אז מה. וכן, ספציפית רדיו – לא טלוויזיה. אין לי את הלוק לטלוויזיה (אם אני כנה, אז גם ממש ממש אין לי קול לרדיו, הוא די בלתי נסבל. אבל בקטנה. בחלומות שלי הכל נפלא ונהדר).
8. מסתבר שבריאן אדמס – כן, הקנדי הזה ששר שירי אהבה דביקים, ארוכים, כאלה שכולם מעמידים פנים לשנוא אבל בסתר לבם אוהים ממש – ואני למדנו באותו בית הספר. בהפרש של כמה עשרות שנים. מסתבר #2 שאן סינק צילמו קליפ באולם ההתעמלות של בית הספר הזה, שלוש-ארבע שנים לפני שלמדתי שם.
9. אני אלרגית לחתולים. שימו אותי בחדר עם חתול למשך יותר מדי זמן ואני אתקשה לנשום. ויגרד לי הסנטר (זה מין דבר מוזר כזה שקורה לי יחד עם קוצר נשימה. היי, יש אסתמטיים בקהל? קורה לכם לפעמים שמגרד לכם הסנטר כשיש לכם קוצר?). וארגיש כאילו יש לי חתול בתוך הגרון. חוץ מזה, יש לי גם אלרגיה נפשית לחתולים. הם כל כך.. מיותרים. יושבים שם, מסתכלים עלייך במבט רע. שופטים אותך. אנטיפתיים. ביקורתיים. אוקיי, כרגע תיארתי את עצמי. אז למעשה – אם הייתי חיה, הייתי חתול. אבל אני שונאת אותם. הכי קונפליקט. מיאו.
10. יש לי קטע כזה שאני פשוט הורסת מכשירים חשמליים, בפרט מחשבים: בחמש שנים האחרונות החלפתי שלושה לפטופים. השניים הראשונים היו מתחממים מאד, מכבים את עצמם ופשוט עשו מלא בעיות. הנוכחי בסך הכל עובד בסדר, טפו טפו, אבל גם הוא כבר עשה לי קטעים.. שבועיים אחרי שקניתי אותו. פתאום היו לו בעיות זכרון, פעם בכמה זמן הוא גם כיבה את עצמו — כיף. ועכשיו גם המיקסר בן השנה וחצי שלי התחיל החליט שבא לו להיות דיוה. אז.. הדבר העשירי והאחרון שלא ידעתם עלי זה שכח העל שלי –> להרוס מכשירים.
זהו. סיימנו.
משעמם? מיותר? לא מעניין אף אחד (שזה, בעצם, דרך נוספת, ארוכה יותר, לומר “משעמם”)? צודקים וצודקים וצודקים. אבל הסברתי לכם קודם, את כל הדברים הכמעט-מעניינים בזבזתי כבר בפוסט ישן. מצטערת. סולחים?
לא? אפשר לפצות אתכם במתכון למיני “סופגניות”* בננה, קינמון ומייפל אפויות עם שוקולד צ’יפס וציפוי חמאת בוטנים, AKA כמעט כל הדברים שאני הכי אוהבת בעולם?
כן? עכשיו אתם סולחים?
* טוב, זה לא בדיוק בדיוק בדיוק סופגניות… אבל אופים את העוגות הקטנטנות האלה בתבנית של דונאטס, ועוד מעט חנוכה, אז הרשיתי לעצמי לזרום עם המונח “סופגניות אפויות”. סבבה, נכון?
אה, רגע! עכשיו מגיע השלב בו אני מפילה תיק על שלושה בלוגרים אחרים. **צחוק מרושע**
***
מיני סופגניות בננה, קינמון ומייפל אפויות עם שוקולד צ’יפס וציפוי חמאת בוטנים
מקור המתכון: מבוסס על מתכון של טרייסי שאטרבין ההורסת, עם שינויים שלי
כמות: 48 מיני סופגניות קטנטנות. אם מכינים בתבנית של דונאטס גדולים, אני משערת שיצאו לכם בערך שש עשרה יחידות.
מצרכים:
140 ג’ (1 כוס) קמח לבן
35 ג’ (1/4 כוס) אבקת שקדים
7 ג’ (2 כפיות) אבקת אפיה
3 ג’ (1/2 כפית) מלח
6 ג’ (1 כף) קינמון טחון
80 ג’ (1/3 כוס) סוכר חום דמררה
40 ג’ (2 כפות) סירופ מייפל (אמיתי!)
2 ביצים גדולות
2 בננות גדולות, בשלות מאד
2 כפיות תמצית וניל
100 ג’ (1/2 כוס) שמן קנולה
100 ג’ שוקולד צ’יפס
לציפוי
75 ג’ (כ-3 כפות) חמאת בוטנים חלקה/עם שבבי בוטנים
1-2 כפיות שמן קנולה
אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
2. מערבבים קמח, אבקת שקדים, אבקת אפיה, מלח וקינמון בקערה גדולה.
3. בקערה נפרדת, קטנה יותר, טורפים היטב סוכר, סירופ מייפל, ביצים, בננות, תמצית וניל ושמן.
4. מוסיפים חומרים רטובים ליבשים ומערבבים רק עד לקבלת תערובת אחידה.
5. מוסיפים שוקולד צ’יפס ומקפלים פנימה בעדינות, עד שהצ’יפס נטמעים בבלילה.
6. ממלאים את שקעי התבנית חצי-שלושת רבעי דרך, כמות של ככפית וחצי-שתיים.
7. אופים 7-9 דקות, עד שהסופגניות מזהיבות וקיסם הננעץ בהן יוצא נקי. מצננים כחמש דקות בתבנית, מחלצים – הכי נוח עם פלטה קטנה או סכין – ומעבירים לרשת. מצננים לגמרי.
8. להכנת הציפוי: מחממים חמאת בוטנים כחצי דקה במיקרוגל, עד שהיא די נוזלית. מוסיפים שמן ומערבבים היטב.
9. טובלים כל סופגניה בציפוי חמאת הבוטנים. מניחים בצד להתייצבות.
הערות/תוספות/שדרוגים:
- אני השתמשתי בקמח תופח, אז השמטתי את אבקת אפיה, כמובן; במתכון כתבתי אותה, למקרה שאתם משתמשים בקמח רגיל.
- היו לי בבית קינמון צ’יפס שאמא שלי קנתה לי פעם בארה”ב, אז השתמשתי ב-50 ג’ קינמון צ’יפס ו-50 ג’ מיני שוקולד צ’יפס, אבל גם להשתמש רק בצ’יפס הולך. אפשר, אגב, להשמיט אותו, אם אתם לא בקטע.
- לגבי מילוי התבנית בבלילה: בהתחלה השתמשתי בכפית, אבל זה היה איטי מאד. אני ממליצה בחום להשתמש בשק זילוף, לגזור את הקצה (אין צורך בצנתר, כמובן) ולמלא בעזרתו. כך תוכלו לתקתק את זה.
- אל אל אל תמלאו מדי את שקעי התבנית. הסופגניות יתפחו מאד והחור החמוד במרכזן, זה שגורם להן להיראות כמו דונאטס, פשוט ייאטם. מניסיון. אהמ.
- לציפוי אפשר להשתמש בחמאת בוטנים חלקה או עם שבבים. אני השתמשתי בצ’אנקי, וזה מגניב ומוסיף עוד מרקם, אז אחלה. אבל קצת פחות נוח לטבול את הסופגניות בציפוי כך. לשיקולכם..
- ואם אתם רוצים להשמיט את הציפוי.. אני אהיה קצת עצובה, אבל זה אפשרי.
- ולבסוף: כן, אפשר לאפות בתבנית מיני מאפינס. או תבנית מאפינס. או אינגליש קייק. קיצור, ה”סופגניות” לא באמת חייבות להיות סופגניות, אפשר לאפות אותן כמו עוגה בחושה, כי זה מה שהן. אבל תכף חנוכה, נו! הייתי חייבת…
איך ברור לי שבשניה שאלחץ על פאבליש, אחשוב על עשרים דברים יותר מעניינים שיכולתי לכתוב בפוסט הזה.
למשל – בכלל לא השתמשתי בכפית הזו במתכון. הוצאתי אותה במיוחד בשביל התמונה ומרחתי עליה חמאת בוטנים עם האצבע כדי שזה ייראה אמיתי.
(שפויה)
איזה כיף שאמא ואבא עשו שיפוץ בבית, ריצפו את חדרי השינה בפרקט ונשארו להם כמה לוחות מיותרים…
16 תגובות
אהההה! אם הייתי יודע שעניין הקליקה יעלה לי בלכתוב 10 דברים על עצמי, הייתי שוקל זאת שנית! 🙂 איך עכשיו חושבים על 10 דברים?!?! There goes my good night sleep!
עכשיו אני מגלה שאחרי שסיפרתי לך את סיפור העכביש ברכב הקורע לב שלי, את בכלל לא פוחדת מהם? שוק!!
והסופגניות נראות הורסות! הרבה יותר כיפי מגוש בצק תפוח ומטוגן.
אם יש לך מקום במזוודה כשאת עוברת לניו יורק, תוכלי לקחת אותי איתך? מצד שני, אם אמשיך לשאוב השראה וקלוריות מהבלוג שלך, תצטרכי מזוודה ממש גדולה…
כל פוסט שלך כייפי ומעלה חיוך!
ושאלה, מי מהבלוגרים יעביר את המשימה למאיה בצק אלים??? אני מתה לשמוע עליה!! אולי גל פתיתים ירים את הכפפה?
הסופגניות נראות מעולה!!!
עוד שבועיים אני עוברת לניו יורק, ולפני שנתיים כשביקרתי שם ואמרתי שאני רוצה לגור שם אמרו לי :
"Be Careful What You Wish For…"
אז עכשיו אני אומרת לך, ואולי גם לך זה יקרה 🙂
" יש לי גם אלרגיה נפשית לחתולים. הם כל כך.. מיותרים. יושבים שם, מסתכלים עלייך במבט רע. שופטים אותך. אנטיפתיים. ביקורתיים. אוקיי, כרגע תיארתי את עצמי "
בחיי. את משהו מיוחד! צחקתי בקול.
מור, אני חייבת להסכים עם גיל: המשימה הזו היא טקס חניכה אכזרי במיוחד לקליקה המיוחלת 🙂 זה מצד אחד. מצד שני – אין הגבלה בזמן. או שפספסתי אותיות קטנות? כי בטוח ייקח לי זמן לנדב כל כך הרבה מידע על עצמי. מצד שלישי – אני יכולה להמציא שטויות וכולם יאמינו. מצד רביעי… כל כך הרבה צדדים 🙂
אז תודה, מתה עלייך! אחלה פוסט!
מואה הא הא 😉 אבל תכלס – יופי של רשימה, אפילו עם הקטע של החתולים. מרושעת אחת.
נטלי
המיני דונאטס האלה ממש עושים חשק ולפתע אני חייבת כזאת תבנית. לא צריך לשמן? הן יצאו בקלות?
איזה פוסט מצויין! ואני מתה כבר לנסות את המיני דונאטס האלה (מייד אחרי שאני אקנה את התבנית שאני חייבת, פשוט חייבת לקנות!)
כמי שקוראת אותך וגם יש לה זיכרון טוב, היה מעניין אותי דווקא לדעת, מה את אוכלת?! ואיך בלי ירקות ופירות ומוצרי חלב ועם אפיית עוגות ועוגיות את כזו רזה?! (לפי דיווחים שלך, ותמונות גוף מזדמנות פה ושם. את הפנים שלך לא הייתי מזהה ברחוב..)
אז בפעם הבאה שתקבלי משימה כזו, פשוט תרשמי תפריט! 🙂
זה נראה כ ל כ ך ט ע י ם. הרסת אותי.
וגם רציתי לומר שזה שהם כאלה קטנטנות זה מושלם כי זה פחות רגשות אשמה, אבל מצד שני בטח הייתי אוכלת חמש כאלה ברצף
נראה מעולה, חייבת להכניס את זה לרשימת החייבת-להכין-יש-בזה-חמאת בוטנים-ובננות-אבל-זה-משמין!!!!
ואיזה קטע- גם עליי הצבע האהוב זה צהוב! (צהוב חרדל במיוחד, אבל כל גוון יתקבל!)
קיצר, את מדהימה!
נ.ב
לשתות חלב סתם ככה זה כזה גילטי פלז'ר שלי…
אין על הכתיבה שלך, את קורעת…
ונראה ממש טעים, איך את עושה את זה לאישה בחודש תשיעי?! 🙂
העניין עם אלרגיות וגירוד בלתי פוסק בסנטר הוא תסמין ידוע ומתסכל מאין כמוהו… והיי, אני ממש שונאת צהוב אבל ממש אוהבת את טריני (הפאוור ריינג'רית הצהובה..)
כתבת: "אפשר לפצות אתכם במתכון למיני "סופגניות"* בננה, קינמון ומייפל אפויות עם שוקולד צ'יפס וציפוי חמאת בוטנים, AKA כמעט כל הדברים שאני הכי אוהבת בעולם?"
כמעט? כמעט? מה עוד נשאר? אה, כן, טופי. חוץ מזה?
איזו בלילה מופלאה! עבד מעולה בתבנית אינגליש וגם בתור מיני-מאפינז, אפילו שדילגתי על שלב הציפוי בחמאת בוטנים (עצלנות טהורה). מחכה שהבננות יצהיבו בשביל לעשות שידור חוזר. תודה מור 🙂
אמא של, הסופגניות יוצאות די בקלות, גם בלי שימון. אם עוזרים להן עם סכין קטן או פלטה, הן פשוט קופצות החוצה, פחות או יותר.
נופר, איזה כיף שיצא טוב! בפעם הבאה תוסיפי חמאת בוטנים – זה לא הזמן והמקום לעצלנות 😉
כולם – תודה!
גיל ואולגה – בהצלחה…
מורן – גם את היית בטראומה מזה שהוציאו את טריני (ואת ג'ייסון וזאק) מהסדרה אחרי שלושה פרקים בערך, או שאת לא מופרעת כמו אממ.. אנשים אחרים שאני אולי מכירה ואולי לא?
אה, ולגבי מה אני אוכלת – כל מה שרע בעולם, פחות או יותר 🙂 ואני ממש ממש לא מעידה על עצמי שאני רזה. ואם כן, זה בציניות גמורה. ובלי קשר למשקל, לא ממליצה לאף אחד להתקיים על תזונה כמו שלי, זה די זוועה.