דייסת שיבולת שועל עם תפוחים וקינמון

על ידי מור
מישהו מוכן להסביר לי מה קורה? בשיא הרצינות, מה זה? איך יכול להיות שיורד כל כך הרבה גשם במשך כל כך הרבה זמן? מישהו צריך לרמוז לו בעדינות שהוא התמקם במדינה הלא נכונה. לגשם. מישהו צריך לרמוז בעדינות לגשם. או לא בעדינות. העיקר להעביר לו את המסר. הרי הוא הלך לאיבוד. אין הסבר אחר.
כבר אמרתי לכם פעם מה דעתי על החורף, ואיך הוא קצת מטופש בעיניי. אבל לא סיפרתי לכם שאני דווקא מאד אוהבת את מגפי הכמו-uggs שלי, אלה שכשאני נועלת אותם אני מרגישה כאילו אני מסתובבת בנעלי בית חמות במיוחד.
גם צעיפים אני אוהבת. מאד. יש לי המון. חלקם קניתי לעצמי, אחרים קנו לי, ואת השווים באמת אמא שלי סרגה.
מה? כובעים? כן, באופן עקרוני אני מחבבת אותם. אבל אין סיכוי שאחבוש כובע, לא בארץ. ואם אראה מישהו עם כובע לראשו, אצביע עליו ואצחק ואצחק ואצחק. כן, אני לא אדם כל כך טוב. אבל מה אני יכולה לעשות, זה מטופש. למה? כי אנחנו לא מדינה של כובעים. אנחנו לא מדינה של גשם. ושל קור. ושל חורף.
כן, לא ידעתי איך להעלות את זה. כפפות אני אוהבת מאד,
אבל את אלה במיוחד: הן ורודות להפליא וחתוכות באצבעות, לכן
אפשר לעשות איתם דברים, כמו לנהוג או להקליד במחשב.
חוץ מזה, בחלק גדול משנות השמונים לא הייתי, ובאלו שכן –
הייתי קטנה מדי בשביל כפפות. אז אני חיה מחדש את האייטיז..
טוב, אחרי שהשתמשתי בכל סוגי הדגשת הטקסט הקיימים (אה, חוץ מזה. הנה. טופל), בואו נחזור לעניין. הרי לא באמת מעניין אתכם לשמוע מה אני חושבת על החורף, או איך אני תוהה האם השנה סוף סוף אוציא מהמגירה את מחממי האזניים בצבע כחול בוהק שפעם הייתי שמה על הכלב שלי (הכי צער בעלי חיים. אין לכם מושג כמה אני אהבתי אותו וכמה הוא שנא אותי) ו.. אממ אחבוש? אענוד? טוב, אשים אותם על אזניי.
ובכל זאת, מה כן מעניין אתכם? כמובן, מה אני אוכלת בחורף. אז תראו, יש ימים שארוחת הערב שלי היא ג’לי. הג’לי המוכן הזה שמגיע בגביעים ונשמר במקרר. אני יודעת, לא יכול להיות שזה מה שאני אוכלת, אבל זו האמת. אל תדאגו, יש ימים בהם התזונה שלי קצת יותר טובה. אתמול, למשל, הכנתי לי שקית שלמה של פופקורן (שלמה. של מאה גרם. לא הקטנות האלה שאמורות להיות מנות אישיות ויכולות להשביע אולי שישית בן אדם) ואכלתי את כולה. שיא הבריאות. תירס זה ירק. אה, כשהפופקורן עדיין היה חם, הוספתי לקערה כמה סוכריות m&m’s, ואז הן נמסו קצת מהחום של הפופקורן, וזה היה כל כך טעים וצבעוני וטעים. מה בריא באמ-אנ-אמז, אתם שואלים? תנו לי לחזור אליכם לגבי זה, טוב?
רגע, מה בעצם רציתי לומר? אולי משהו על כמה החיים שבריריים ועל זה שאנחנו חיים באחלה עולם (וואו, האיש ב-1:11 של הקליפ דומה בצורה מפחידה למורה שלי לפיזיקה מהתיכון. הנה, תראו). משהו שיעצור בעדן של כל התזונאיות והדיאטניות שכרגע גרמתי להן לרצות לשלוח ידן בנפשן.
בסופו של דבר, כל מה שרציתי לספר לכם זה שלפעמים, כשבא לי להשקיע יותר משלוש שניות של הורדת המכסה מהג’לי או שבע שניות של קריעת הניילון משקית הפופקורן וכיוון המיקרוגל, אבל ממש קצת יותר, אני מכינה לי דייסה. לרוב אני פשוט מניחה שיבולת שועל בקערה ומוסיפה לה מים חמים (פלוס כמה דברים קטנים שיתנו לה טעם, כמובן), וזה לוקח בערך ארבע עשרה שניות.
אבל בשבועיים-שלושה האחרונים החלטתי להשקיע בעצמי פעמיים (ראיתם? חזרתי להדגשות) והכנתי דייסה של ממש. בסיר, עם בישול של עשרים דקות והכל. ללא ספק, החלק הכי קשה היה להתאפק לא לאכול שום דבר אחר בזמן שאני ממתינה לדייסה שלי שתהיה מוכנה. למה זה הכי קשה? כי מצד אחד, להכין דייסה זה בדיחה. בקטע טוב. כלומר קל. מצד שני, עשרים דקות זה המון זמן לחכות כשחורף וקר ואת רעבה ויש לך ג’לי במקרר ופופקורן במזווה.
טוב, אני צריכה פסיכולוג של מזון או משהו. זה דבר אמיתי? יש כאלה? מישהו מכיר?
רגע, לא. נחזור לדייסה. אחר כך אשכב על ספה ואספר לכם על חלומות הבלהה (בהתחלה כתבתי “בהלה”. וזה נראה לי הגיוני. חלומות בהלה. זה די על אותו עקרון, לא?) שיש לי בכיכובם של ירקות שונים ומשונים ומרושעים.
אז הדייסה הזו – וכנראה כל אחת אחרת – קלה ממש להכנה. וטעימה. נכון, מלכת היופי היא לא. אבל מלכת הריח דווקא כן. צריכה, אגב, להיות תחרות כזו, מלכת הריח. בעצם לא. כי מיס קינמון תמיד תמיד היתה זוכה, זה היה מתחיל לשעמם אחרי כמה שנים.
אני רוצה לומר לכם שאי אפשר להרוס דייסה, אבל זה סוג של שקר. אפשר. כתבתי על זה בקטנה לפני שני פוסטים. לשמחתכם הרבה (מה מלמלתם שם מתחת לשפם? מישהו רוצה לומר משהו שיעניין את כל הכיתה?), הפעם ארחיב: בפעם הראשונה שהכנתי את המתכון, הלקוח מהבלוג הכל כך חמוד ומוצלח לדעתי, The Pastry Affair, הכנתי כמות כפולה. כי אמא שלי אמרה שהיא תשמח לקבל מנת דייסה (גם שלושת הדובים אמרו את זה. ואז הגיעה זהבה הקלפטומנית. כולנו יודעים איך זה נגמר). אמנם שיניתי מעט דברים ב”מתכון” (בסופו של דבר, זו בסך הכל דייסה. לכן המרכאות. כי זה רק בערך מתכון), אבל משום מה דווקא את אגוז המוסקט התעקשתי להכפיל בדיוק. איזו. טעות.
מכירים את זה שאתם במקלחת, מאבדים ריכוז לחלקיק שניה ואז, בעקבות הרגע האומלל הזה של חוסר תשומת לב, בולעים סבון? או שמפו, בעצם, זה יותר הגיוני. אז כזה. רק שהפעם אתם מכניסים את הסבון לפה שלכם במודע. וזה סבון בטעם תפוחים וקינמון. נשמע רע? צודקים. אכיל? לא ממש. האם זה הפריע לי לסיים את המנה שלי? בהחלט לא. האם אכלתי גם את המנה של אמא שלי, אשר בהיותה אדם שפוי טעמה כפית אחת, עיקמה את האף ומיהרה להכין לה ארוחת ערב אחרת? יו נואו איט. אה אה אה, עוד משהו! האם ממש כאבה לי הבטן בסיומן של שתי מנות סבון בטעם תפוחים וקינמון? או מאמא, כן.
מסקנה? אני פח אשפה. ובכל זאת מסרבת לאכול סלט. מה עם מספרי הטלפון של כל פסיכולוגי המזון שהבטחתם לי?
השבוע החלטתי לארגן לעצמי חוויה מתקנת. הכנתי מנה אחת של דייסה. המרתי חלק מהחלב במתכון במים, אבל חוץ מזה לא עשיתי שינויים משמעותיים. אה, כן. השמטתי את אגוז המוסקט. ארור שכמותו. רק שתדעו, כל חיי הייתי בעד אגוז מוסקט (טוב, זה עוד שקר. רוב חיי לא ממש השקעתי במחשבה באגוזים, בטח לא ספציפית במוסקט). אך מאז שהוא בגד בי ככה והתחפש לסבון, אני לגמרי צריכה לשקול מחדש את היחסים בינינו. אולי, בבוא היום, אולי אוכל לסלוח. אך אני לא בטוחה שאוכל לשכוח לעולם. כמעט כמו נורית גלרון.
אגב, הדייסה השניה שלי יצאה ממש טעימה. תפוחית, קינמונית, שיבולת שועלית (מלא מילות תואר אמיתיות לחלוטין), מחממת וטעימה. אוי, כבר אמרתי טעימה. הבעיה היחידה היתה שהיא נגמרה לי ממש מהר. טוב, הבעיה הזו היא אולי יותר שלי מאשר של הדייסה, אבל חיכיתי לה חצי שעה! מה הייתי אמורה לעשות, לא לאכול אותה תוך שניות כמו הבהמה שאני?
אנא סלחו לי, כל התמונות צולמו בפלאפון…
הממ. בטעות יצא לי עוד פוסט כזה. ארוך, מפוזר, נוגע במאתיים ושלושה נושאים (מאה חמישים וחמישה נושאים יותר מבפוסט הקודם) ובעצם לא אומר כלום. סלחו לי. רגע, חכו. אנסה לתמצת את כל מה שרציתי לומר בשורה או שתיים. here goes:
חורפי נורא עכשיו, גשום וזה. לכן צריך לאכול אוכל של חורף – טעים, מחמם, עם הרבה קינמון. דייסה = אוכל של חורף. הכנתי דייסה. בפעם הראשונה היא יצאה לי לא טוב, בפעם השניה היא היתה טעימה מאד. עכשיו אני רוצה לספר לכם עליה, כדי שתוכלו להכין אותה בעצמכם.
ואם אתם רואים ברחוב מישהי עם מחממי אזניים כחולים, זו כנראה אני. אל תהיו מגעילים, אמרו לי שלום, סבבה?
למקרה שבתמונה הקודמת הייתם כל כך מזועזעים מהכפפה
שלי, שלא שמתם לב לגשם הסוער (ולפקק שהוא יצר לי
בדרך לעבודה!), קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות:
הווישרים שלי.
***
דייסת שיבולת שועל עם תפוחים וקינמון
מקור המתכוןThe Pastry Affair
כמות: קערה אחת של דייסה, שתספיק לאדם אחד. לפי המתכון המקורי, הכמות אמורה להספיק למנה גדולה אחת או שתיים קטנות. אל תקשיבו למתכון המקורי. הקשיבו לי. אדם אחד בלבד.
מצרכים:
1/4 כוס שיבולת שועל
1/2 כוס חלב
3/4 כוס מים
1 כף סוכר חום (השתמשתי בכהה)
1 כפית תמצית וניל (או לפי העין)
1/2 כפית קינמון
1 תפוח גדול ( או 2 קטנים), חתוך לקוביות (במקור צריך לקלוף אותו, אני השארתי את הקליפה. רק הוצאתי את הליבה וחתכתי לקוביות. אה, השתמשתי בתפוח אדום כלשהו, לא יודעת איזה סוג בעצם)
אופן ההכנה:
1. מניחים הכל – שיבולת שועל, חלב, מים, סוכר, תמצית וניל, קינמון ותפוח – בסיר. מחממים על אש בינונית-גבוהה עד לרתיחה, משהו כמו שלוש-ארבע דקות. בוחשים תוך כדי על מנת ששום דבר לא יידבק לתחתית הסיר.
2. מנמיכים האש לנמוכה-בינונית ומבשלים עד לקבלת המרקם הרצוי, למשך עשרים-שלושים דקות נוספות, תוך כדי ערבוב מדי פעם, שוב – כדי שלא יידבק. אני בישלתי עשרים דקות, אבל למקרה שלא שמתם לב – אני חסרת סבלנות כשזה מגיע לאוכל.
הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני יודעת, מתכון של שני שלבים. אפילו הכנת פופקורן היתה לוקחת יותר.
  • אפשר, אם רוצים, להוסיף לדייסה המוכנה מעט חלב וסוכר. אני אכלתי ככה, וחוץ מזה ששרפתי לעצמי את הלשון והחך, היה מגניב.
  • בעצם הדייסה היתה לי מעט מתוקה מדי, אז נראה לי שבפעם הבאה אשתמש בחצי כף, אולי שלושת רבעי.
  • כפי שציינתי, במקור מוסיפים גם אגוז מוסקט. רבע כפית. וגם קורט ציפורן וקורט ג’ינג’ר טחון, אבל לא היה לי אף אחד מהם, אז ויתרתי. אתם יכולים להוסיף, אם בא לכם, אבל גם ככה ידוע לכל שקינמון זה התבלין הכי שווה שיש בעולם כולו. בואו לא נשכח שמיס קינמון היא מלכת הריח הבלתי מעורערת.
  • במקור משתמשים בכוס ורבע חלב, אני המרתי חלק מזה למים. אתם יכולים לעשות מה שבא לכם.
  • ואם כבר מה שבא לכם, נראה לי שגם כל סוג של תפוח יכול לעבוד. בפעם הקודמת השתמשתי באחד אדום ואחד ירוק. אל תשאלו אותי שמות.
  • אפרופו תפוחים, אתם יכולים גם בלי בכלל. או להוסיף אותם לדייסה המוכנה. או להוסיף בננות. או לוותר על הדייסה ולהכין לחם בננות. עם חמאת בוטנים. ושוקולד.
  • אגב, לא צחקתי: באמת ששוקולד עם פופקורן זה טעים. במיוחד כשהוא קצת נמס. אוקיי, שומרי משקל היר איי קאם!
  • נראה לי מובן מאליו, אבל ברור שהדייסה הזו הכי קבילה כארוחת בוקר. במצבים מסוימים הייתי מוכנה לקבל אותה גם בצהריים, האמת.
קצת קשה לראות, אבל היו ביום הזה כל כך הרבה שמיכות על המיטה שלי שלא תואמות אחת לשניה ובטח לא לסדין, שזה קצת מביך
טוב, רימיתי קצת. זו תמונה מהפעם הקודמת, פשוט אז עוד ניסיתי להשקיע בסטיילינג, גם אם הסטיילינג הזה מעט אפלולי.
מה הדבש קשור? לא יודעת. בעצם.. אם בא לכם, אתם יכולים להוסיף דבש. כן! אז זה קשור. לגמרי. הכל מתוכנן.
אני מדהימה.
***
יודעים מה עשיתי בזמן שחיכיתי שהתמונות יעלו לפוסט? הכנתי לי דייסה! והפעם השתמשתי בקצת פחות סוכר והמון קינמון. אני חושבת שגם התפוח היה שונה (עדיין אדום, אבל הוא פחות התרכך במהלך הבישול. דווקא אהבתי יותר את ההוא שהתרכך). טעים לי. ובעיקר נגמר לי. אוף.

מתכונים נוספים שאולי תאהבו

השאירו תגובה

8 תגובות

אנונימי נובמבר 19, 2011 - 05:56

מושלם! לא יכולתי לחשוב על דרך יותר טובה לפתוח את הבוקר החורפי והגשום הזה.
טעים כל כך שליקקתי את התחתית של הסיר (זה לא נגד החוקים, נכון?).
אלה

הגב
Morcake נובמבר 19, 2011 - 06:03

זה כל כך לא נגד החוקים, להיפך! זה בדיוק מה שצריך לעשות, ובא לי לחבק אותך עכשיו.

הגב
כרמל א נובמבר 19, 2011 - 10:21

השיבולת שועל שלמה או אינסטנט?
לי אף פעם לא יוצא כל כך דייסתי
אבל אני גם לא מחכה כל כך הרבה זמן..

הגב
Morcake נובמבר 19, 2011 - 21:00

אני כמעט בטוחה שהשתמשתי באינסטנט (תמיד תמיד השתמשתי רק בסוג הזה, לכן אני לא משוכנעת. אבל נראה לי שכן).
בכל אופן, אני מאמינה שזה אכן קשור לזמן הבישול, כי באמת לוקח זמן עד שמתקבל המרקם הדייסתי.

הגב
מאיה נובמבר 20, 2011 - 08:26

גירסת העצלנים במיקרו (לא ניסיתי עם תפוח אז אני לא בטוחה כמה זמן במיקרו הוא צריך כדי להתרכך), אבל 2 דקות בישול במיקרו נותנות גירסה די עיסתית וסמיכה, אם רוצים אותה יותר סמיכה אפשר להוסיף עוד דקה או שתיים.
אני תמיד מכינה עם שקית סוכר-וניל-קינמון אחת על שלוש כפות שיבולת שועל (רגילה, לא אינסטנט – זאת שבאה בקופסת פח חומה שכתוב עליה קוואקר).
שכחתי כמה זה טעים וכייף על הבוקר כשיורד גשם בחוץ – יאמ!

הגב
סלסלת פירות חתוכים נובמבר 22, 2011 - 18:41

את האמת, אני לא כל כך מתה על דייסות בכללי, אבל הדייסה הזאת נראית ממש טובה, אולי בגלל שיש שם תפוחים וקינמון שזה השילוב המנצח.

הגב
Morcake נובמבר 22, 2011 - 21:35

תנקס מאיה, אבדוק את גירסת העצלנים מתישהו בקרוב (אלא אם כן החורף יחליט להסתיים פתאום). מעניין איך היא משתווה ל"גירסת המשקיענים".

סלסלה – תפוח וקינמון זה באמת שילוב מנצח. בזכותם הדייסה מפיצה ריח מדהים, את תרגישי כאילו יש לך פאי תפוחים בתנור 🙂

הגב
נטלי ינואר 9, 2013 - 16:35

בא לי.

הגב