רבים מכם שאלו אותי לאן נעלמתי ואיפה הייתי לאחרונה.
טוב, זה שקר. רק בת דוד שלי שאלה אותי איפה אני.
אוקיי, גם זה שקר. אנחנו מדברות כמעט כל יום, היא יודעת איפה אני. מילותיה המדויקות היו למעשה “מלא זמן לא העלית מתכון!”.
אז גם היום בעצם אין מתכון. העניין הוא שלא אפיתי כמעט שבועיים. וואו, עוד שקר. האמת היא שאפיתי אתמול, אבל תכף נגיע לזה.
בקיצור.
רציתי רק לקטר לספר לכם שאני בתהליכי מעבר דירה. שזה, מסתבר, well.. תהליך.
לרוב אני אופה בשבתות. כי במהלך השבוע אני עייפה מדי כשאני חוזרת הביתה מהעבודה. אבל בשבת האחרונה לקחתי איתי את אמא ונסענו לדירתי החדשה. ניקינו. ניקינו. ניקינו. עשינו הפסקת קפה. שטפנו. ניקינו עוד קצת וחזרנו הביתה.
אחר כך הלכנו לקנות לי כל מיני דברים. מיטה, מוט לאמבטיה, דברים שמסתבר שצריכים להיות בדירה.
בערב כבר הייתי עייפה מדי לאפיה. הייתי בטוחה שאנשים בעבודה כבר התרגלו ויתעלפו עקב השביתה האיטלקית שלי. הם דווקא התמודדו בגבורה. רובם.. חברתי ההריונית לא היתה מרוצה ממני. בכל אופן, טוב לדעת שהם (שוב, רובם) עדיין לא מקבלים את הדבר-המתוק-של-ראשון-בבוקר כמובן מאליו.
בהמשך השבוע עברתי לרכישת מוצרי חשמל. לאחר התלבטות מיקסרית לא קלה (עדות לכך תוכלו למצוא בדף הפייסבוק שלי), החלטתי ללכת על kMix ורוד. טרם קיבלתי אותו, על כן אני עדיין לא בטוחה שלא אתקשר מתישהו בימים הקרובים לחנות בהיסטריה גמורה ואצעק “צהבהב! צהבהב! החלטתי בסוף על הצהבהב! עצרו הכל!!!”. אבל זה לא קרה עדיין, על כן, לבינתיים, אנא הרשו לי לנצל את הבמה שניתנה לי (אוקיי, הבמה שנתתי לעצמי) על מנת להתמרמר על היצע הצבעים הדל של קנווד לעומת המגוון הכל-כך-רחב-שהוא-כמעט-רחב-מדי של קיצ’נאייד. אז.. הנה. אני מתמרמרת. זהו.
אתמול עשיתי משהו לא פשוט. נסעתי לאיקאה. בנתניה. יום אחד – אחד! – לאחר הפתיחה המחודשת של הסניף. טמטום, אתם אומרים? טיפשות? סימנים ראשונים של נטיות אובדניות? ייתכן. אבל מה רציתם שאעשה, אסע לראשון? נו ת’אנק יו. איי דונט דו ראשון.
תשמחו לשמוע שדווקא לא היה כזה נורא. כן, נגעלתי מעצמי על זה שהפכתי להיות כזאת. נו, אתם יודעים. כזאת שהולכת לאיקאה יום-אחרי-שפתחו-את-הסניף. ועומדת בכניסה בשתי דקות לעשר, מחכה עם ההמונים לפתיחה. כבר ציינתי שזה היה פורים ומלא ילדים היו בחופש?
אבל באמת היה סביר. וזה איקאה, אז אתם יודעים.. יפה שם. ורציתי לקנות את הכל. אבל אז נזכרתי שכמו מקומות רבים אחרים, גם שם התחילו ללכת לפי הכלל הזה של “אם אתם לוקחים לנו דברים, אתם צריכים להשאיר לנו כסף”. לכן התאפקתי וקניתי רק חלק, לא הכל. שוודים ארורים.
קיצור…
אתם רואים מה עבר עלי? כל הזמן קונה ומנקה וסוחבת וחוזר חלילה. זה מעייף. ומתיש. ואני גיבורה. ולא היה לי זמן לאפות.
העניין הוא שאת מעט הזמן הפנוי שהיה לי העברתי בבהיה בתמונות של הילדים. הכי. יפים. בעולם. כולו.
ברקדנית הפלמנקו ובשני הנינג’ות ובמיני מאוס וברקדנית הפלמנקו השניה (שלטענתה, אגב, התחפשה בכלל לרינת גבאי. מחופשת לרקדנית פלמנקו) ובדבורה.
קראו לי לא אובייקטיבית, קראו לי דודה שמתנהגת כמו אמא או מינימום סבתא, אבל בשיא הרצינות. אין יותר חמודים מהם.
אז אז. כבר חשבתי שאפספס את כל החגים והימים החשובים. ה-29 בפברואר הרי חלף עבר לו כלא היה. כן, זה חג. תפסיקו לגלגל עיניים. יום האשה הבינלאומי חל היום, ולא הכנתי שום דבר לכבודו. בעצם זה לא נכון. קבלו את מלכות ה-girl power (במקרה שמעתי את השיר הזה אתמול ונזכרתי שבכיתה ו’ היו כמה ימים שהייתי מאד מקובלת, כי ידעתי אותו בעל פה. פאסט פורוורד כמעט חמש עשרה שנה. עדיין יודעת את כל המילים. אנשים כבר לא רוצים להיות חברים שלי בזכות זה. אוי נו, למי אכפת מאנשים – ספייס אפ יור לייף!).
אבל בסוף הספקתי להתעשת בזמן, נאחזתי בפורים ולא הסכמתי להרפות. שתי מטרות היו לי: האחת – להתחפש. השניה – להכין אזני המן.
נתחיל בשניה: היום ערכנו החלפת משלוחי מנות בעבודה. אני הגרלתי את חברי לחדר הרגיש ללקטוז. רציתי להכין לו אזני המן, אבל הן היו חייבות להיות נטולות לקטוז. אז נעזרתי במתכונה של בישול בזול הנהדרת ו.. אממ…. ביזול, תראי. הבצק שלך מעולה, באמת. התמונות שאת – וכולם – הולכים לראות תכף לא קשורות לבצק. באמת, אני ממליצה על הבצק. הבעיה היא בי. פשוט.. שמעו. קשה לקרוא לדבר הזה שהכנתי אזני המן. זה יותר יצירת אמנות אבסטרקטית המביעה בבצק את מצב רוחה הפוסט מודרני בואכה אקספרסיוניסטי של היוצרת. לא כך?
טוב, מוכנים?
הממ. התמונה הראשונה מכילה את האזניים הלא פוטוגניות.
אוי, רגע. השניה מכילה את האזניים העוד-פחות-פוטוגניות. אופס.
קיצור. מזל ששאר משלוח המנות שלי היה שווה. בהנחה, כמובן, שאתם מתעלמים מזה שעטפתי אותו בניילון נצמד. ושאתם מחשיבים אבוקדו לשווה. בחיי שזה מה שהכנסתי פנימה. פשוט ההוא מהעבודה אוהב דברים בריאים. ואבוקדו. הוא אוהב אבוקדו. אז התעליתי על עצמי, קניתי שניים כאלה בסופר – לדעתי, אולי הפעם הראשונה אי פעם בה נגעתי באבוקדו. ואפילו לא צעקתי! אם זו לא בגרות, אני לא יודעת מה כן – הכנסתי למשלוח המנות והייתי מרוצה מעצמי. כאילו, היה שם גם קצת שוקולד. וגם לחמית. וריבה. ותמרים. ומסטיקים.
אתם באמת חושבים עכשיו שהייתם מעדיפים לקבל כדור בראש ולא משלוח מנות ממני. אתם טועים. המשלוח היה מאד מאוכוון מטרה. לא לכל אחד הייתי שמה אבוקדו בפנים. רובכם הייתם מקבלים ממני מלא ממתקים.
לא יכולתי לא לצלם את הטעות המצחיקה שעשו בסופר. שיבולת שואל?
נו באמת, כולם יודעים ששיבולת זה נקבה.
שיבולת שואלת, מיסטר זול. שיבולת שואלת.
וכן, גם אני קיבלתי משלוח (ומרוב התרגשות שכחתי לצלם). מאותו אחד שקיבל ממני, אגב. במקרה. לשמחתי, הוא מכיר אותי כמו שאני מכירה אותו. היה שם מלא שוקולד. כולל כמה שוקולדים שווים במיוחד מדסקלידס. ומאפים ביתיים שנאפו במיוחד עבורי. הו פורים, איזה חג נפלא אתה.
ולגבי המטרה הראשונה שלי: לא היה לי יותר מדי זמן להכין תחפושת. מה גם שאני לא מקורית ו/או יצירתית במיוחד. לכן שלפתי מהארון שמלה צבעונית להחריד שקניתי בתאילנד לפני אי אילו שנים. פעם הייתי לובשת אותה בימים שאינם פורים. היום היא עזרה לי להפוך ליוסף. כאילו.. כתונת פסים, אנשים. קצת מעוף. באמת.*
* השמלה הזו יכולה לשמש אתכם גם אם תרצו להתחפש לדגל הגאווה ו/או לחמצוץ
אה, כן. היה גם לק. לפני שנתיים התחפשתי למעודדת עם חצאית כחולה וגופיה לבנה. לכן מרחתי לק כחול ולק לבן – ציפורן אחת בצבע אחד, השניה בצבע אחר וכך הלאה..
שנה שעברה השתכללתי. השתמשתי בחמישה צבעים וצבעתי כל אצבע בצבע אחר, אבל ביד השניה חזרתי על אותם הצבעים.
השנה עברתי לרמה אחרת לגמרי. גבירותיי ורבותיי – עשר אצבעות, עשרה לקים שונים. אני ממתינה למחיאות הכפיים שלכם.
אני יודעת.
אני יודעת.
פרס ישראל בדרך אלי.
***
אז בשורה התחתונה, מה יש לנו?
1. אני עוברת דירה. זה בלאגן, זה יקר, זה מעייף, אבל זה כיף.
2. הולך להיות לי מיקסר ורוד. אולי צהוב.
3. אני אוהבת את פורים אבל אני לא באמת יודעת להתחפש.
4. יש לי אובססיה לא ברורה ללקים.
5. ולספייס גירלז.
6. ה-29 בפברואר יחזור רק עוד ארבע שנים. בוהו.
7. משלוח מנות יכול להכיל אבוקדו.
8. ויצירות אמנות אבסטרקטיות formerly known as פרינס אזני המן.
9. אף אחד לא באמת הוטרד מזה שלא כתבתי מזמן, חוץ מבת דוד שלי. וגם היא רצתה מתכון. ובסופו של דבר לא קיבלה אחד כזה (ע”ע 8). אז ברצוני למסור את התנצלותי הכנה לכולכם.
10. האחיינים שלי מהממים.
אה, 11. התחלתי לאכול גלידה עם מלח. זו רק אני, או שזה דבר קצת מוזר לעשות?
12 תגובות
את לא מבינה איך נקרעתי מצחוק בפוסט הזה (במיוחד בקטע עם מיסטר זול). את הורסת!!
חג שמח ובהצלחה בדירה החדשה! 🙂
נטלי
יואוווו אני נשבעת לך שאני עם דמעות בעניים מרוב צחוק בגלל הפוסט הזה.
פעם ראשונה שאני קוראת בבלוג שלך ואחרי פוסט כזה אני יבקר בו בתדירות רבה (בתקווה שתעלי פוסטים כמובן)
שיהיה לך חג שמח!
רומיה 🙂
פוסט נפלא..עשית לי פורים שמח:))) ותתחדשי על הדירה החדשה, איזה מרגש.. גם אני עברתי לא מזמן, קיימיקס אדום, קירות ורוד פוקסיה, רהיטים (עוד לא הגיע מנובמבר) קיקה… חג שמח! והאחיינים באמת מתוקים להפליא.. גם שלי כמובן…
אני עובדת מרחק פסיעה מאיקאה, אז יכולה להרשות לעצמי להמתין קצת עד שהכל יירגע לפני שאתחיל את הגיחות היומיות… (שיעמום אחרי עבודה, ויש שם אחלה מסלול מסומן לטיול P:)
והאחיינים שלך מקסימים!!! אני בטוחה שאת הדודה האהובה, שכל הזמן מפנקת 🙂
וכרגיל- פוסט קורע… תמשיכי לאפות/לא לאפות ועדיין לעדכן 🙂
שיהיה חג שמח!
גלידה עם מלח…?
את אדירה.
מעבר דירה זה לא תירוץ!
את יכולה להגיד שהתחפשת למיקסר פסים שפעם היה לקנווד (אולי עדיין יש? אינני יודעת)
מור- הרגת אותי מצחוק- איזה פוסט מעולה! כל כך שימחת אותי (קראתי את זה בצהריים באייפון ובדיוק הייתי כל כך מדוכדכת…)
אז חג שמח!! ובהצלחה בכל מה שחדש!
הדירה נראית פגז! בהצלחה רבה
אני שומעת רק אוי אוי אוי
ורואה כיף כיף כיף
דירה חדשה? כיף! מיקסר חדש? כיף! אחיינים חמודים? כיף! פורים אזני המן ומשלוחי מנות?? כי-ה-ף!
אז בובה המון בהצלחה!!!!!!
וכן, את פשוט קורעת.
הורסת, כרגיל!
מקווה שלא החלפת את ה Kmix הורוד שלך לצהוב, שלי ורוד ואני מאוהבת בו.
הכי החלפתי לצהוב בסוף, סורי 🙁 ואני די מתה עליו.. אפשר להפגיש בין הוורוד שלך לצהוב שלי ולתת להם לשחק ביחד.