טוב, תראו. אין לי באמת מתכון היום. אבל רציתי לשתף אתכם בכל זאת, כי.. תכף תבינו.
נכון עוד כמה ימים יום העצמאות? נכון.
ונכון רציתי להכין משהו מגניב ומקורי ומגניב ומקורי לכבוד יום העצמאות? נכון. ורצוי שיהיה מגניב ומקורי.
אז ישבתי וחשבתי. וחשבתי. וחשבתי עוד קצת. זה הזמן לציין שבמשך כל השבוע הייתי בעבודה בקורס משמים. מאז תקופת המבחנים האחרונה (גם latest וגם final, ווהו) לא ישבתי כל כך הרבה זמן רצוף מול פינטרסט. אז אתם מבינים.. היה לי הרבה זמן לחשוב.
בקיצור. מה ישראלי? חשבתי לעצמי. כן, זו עוד אחת מהשיחות האלה שלי עם עצמי, סורי. פלאפל, עניתי לעצמי. כמובן, פלאפל. עצמי, את גאון. אבל רגע, פלאפל זה לא מתוק. והבלוג שלך עוסק רק במתוק וקינוחים וזה, כי את לא אוכלת אוכל אמיתי, לא כל שכן מכינה אותו. אמנם פלאפל את דווקא אוהבת, אבל בואי תהיי כנה עם עצמך – ועצמך זה בעצם אני, אז… בואי תהיי כנה איתי: את לא הולכת להכין פלאפל, נכון? אחרי שלקחתי שני אדוויל כי עשיתי לעצמי כאב ראש עם כל ההתקף הסכיזופרני הזה, השבתי לעצמי: נכון. אבל רגע, מה עם פלאפל מתוק? את יכולה להשתמש בפיסטוקים בשביל הכדורים, או בקוקוס עם צבע מאכל ירוק. תוכלי להכין טחינה משוקולד לבן. זה יהיה נפלא ונהדר.
מחאתי לעצמי כפיים במשך עשר דקות ואז פניתי לידידי הטוב גוגל. כפי שאתם יודעים, הוא תמיד שם בשבילי. בטוב, ברע ובמקרה הזה – במופרע. הנחתי שמישהו כבר בטוח חשב על הרעיון הזה של פלאפל מתוק. אז התחלתי לחפש. “פלאפל מתוק” לא הניב ולו מתכון אחד. גם לא “פלאפל קינוח” ואפילו המקבילות האנגליות לא. אבל אם אתם רוצים להכין פלאפל עם בטטות, פשוט גגלו sweet falafel. מלא תוצאות.
קיצור, הבנתי שאני לבד במערכה. כי גוגל, ידידי הנאמן, הפנה לי עורף. היה לי רק אותי ואת עצמי. עצמי תמיד תמיד שם בשבילי, אפילו יותר מגוגל.
חשבתי עוד קצת (סיפרתי לכם כבר על הקורס והארוך והמתיש בו השתתפתי שבוע שעבר? אה לא? טוב, אספר לכם בהזדמנות) והחלטתי שהפלאפל שלי יכיל פיסטוק. בעיקר כי ממש לא מזמן הכנתי כדורי קוקוס (מתכון יגיע מתישהו בקרוב), והתחשק לי להכין משהו עם פיסטוק. היום בבוקר, בעודי מחלצת פיסטוקים מקליפותיהם, הבנתי שפיסטוק היה הבחירה הנכונה מסיבה נוספת: זה הכי ישראלי לפצח גרעינים, בין היתר פיסטוקים, בקרבות אגרוף משחקי כדורגל (ראיתם? על הדרך קיבלתם גם אמירה אקטואלית נוקבת. אוי, אני משהו. אשת אשכולות של ממש).
אז כיוון שלא מצאתי מתכון לפלאפל מתוק, ופלאפל בטטות לא ממשה עשה לי את זה, החלטתי להיעזר במתכון לפלאפל רגיל. אז ניגשתי למתכון הזה וניסיתי להפוך אותו למשהו מתוק. בסוף החלטתי לשלב פיסטוקים קצוצים עם פירורי עוגת שוקולד שהמתינה בסבלנות במקפיא עד ליום בו אחליט להשתמש בה (כי היא לא היתה מספיק מוצלחת בשביל אכילה) ו… לאלתר תוך כדי.
וזה אמנם מה שעשיתי. קניתי פיסטוקים. הפרדתי אותם מהקליפות. השתדלתי לא לאכול יותר מדי. קצצתי אותם דק עד כמה שיכולתי. כן, היה עדיף לו הייתי טוחנת אותם במעבד מזון. אבל אין לי מעבד מזון. אם מישהו מתנדב לקנות לי, אני לא אתנגד. זאת אומרת, בהתחלה אני אולי אומר משהו בסגנון של “די נו, מה פתאום, השתגעתם? אני לא צריכה מעבד מזון, אל תקנו לי!”, אבל אם תתעקשו מספיק (חזרה כפולה על המשפט “אני רוצה לקנות לך מעבד מזון” אמורה לעשות את העבודה), אני אכנע ואודה לכם בביישנות ובחוסר נעימות ומיד אתפנה לחשוב על כל הדברים שאני רוצה לטחון לאבקה דקה.
אבל עד שיהיה לי מעבד מזון… אני נאלצת לקצוץ דברים. מזל שיש לי סכין שף גדול ושווה ואיך-עדיין-לא-הורדתי-לעצמי-אצבע-זה-בגדר-נס. אז קצצתי את הפיסטוקים שלי. השתדלתי שזה יהיה דק, בפועל זה יצא דק במובן הגס של המילה. גס במובן הלא-דק, לא גס במובן הצריך-לצנזר-את-זה-כי-זה-גס.
אחר כך הסרתי את עטיפת נייר הכסף מעל עוגת השוקולד הקפואה לשעבר שלי (למרבה השמחה, היא הספיקה להפשיר בשעתיים וחצי שהיא עמדה על השיש), לקחתי גוש ופוררתי אותו. הוספתי לפיסטוקים וערבבתי. הכל היה טוב ויפה, אבל היה חסר משהו רטוב שידביק את הכל וייצור עיסה ויאפשר לי לגלגל כדורים בהמשך הדרך.
אז הוצאתי מהארון רסק תפוחים. אל תשאלו אותי למה מה גרם לי לחשוב שזה רעיון טוב. זה מה שעשיתי. התחלתי להוסיף רסק, כף אחרי כף, ובסוף פשוט הוספתי את כל הגביע בן מאה ושלושה עשר הגרמים. כשלוש כפות, אגב, למי שתהה. ערבבתי. אין ספק שעכשיו היתה לי עיסה, אבל היא היתה רטובה מדי. ניסיתי להכניס אותה למקרר לשעה כדי שתחשוב על מה שהיא עשתה – משהו שתכננתי לעשות גם ככה, אבל זה לא ממש עזר.
אז הוספתי עוד פירורי עוגה. ואז הוספתי כמה כפות אבקת סוכר, גם בשביל המרקם וגם כי הבנתי (יש לקרוא: טעמתי ללא הפסקה) שהעיסה שלי לא מספיק מתוקה. זה עזר קצת.
הכנסתי את הקערה למקרר לעוד כמה זמן, על מנת שהיא תתייצב קצת ואני אוכל לראות פרק של How I Met Your Mother בינתיים.
בסוף הוצאתי את הקערה, גלגלתי כדורים – יצאו לי עשרים, וכרגיל אני מאמינה שמהשאריות בקיבה שלי ניתן היה ליצור עוד חמישה-עשרה כדורים כמו כלום – והנחתי אותם למספר דקות בחוץ, שיתרגלו לצורה החדשה שלהם.
בינתיים חיממתי מלא שמן קנולה בסיר (note to self: אני צריכה לקנות שמן קנולה בביקור הבא בסופר) והתחלתי לשיר לעצמי שירים של חנוכה. טוב, זה שקר. האמת היא ששרתי עם הרדיו. לא זוכרת מה, עברו כבר איזה שעתיים.
לבסוף הגיע רגע האמת: זרקתי פנימה כדור “פלאפל” אחד. הוא היה שקט ורגוע לרגע, שקע עמוק עמוק בשמן, כבר רציתי לזרוק לו גלגל הצלה. אבל אז הוא התחיל לתסוס ולהפריח בועות סביבו. אה, ולפזר חלקים מעצמו – כל מיני חלקיקי פיסטוק התעופפו לכל עבר, פירורי שוקולד צפו ושקעו בחזרה. זה היה מחזה לא נעים, האמינו לי.
רואים? שקט. רגוע. טובע.
וכאן? הכתם הבלתי מזוהה הזה בצד שמאל הוא כדור הפלאפל שלי. רואים חתיכת פיסטוק מתעופפת?
בסוף חילצתי אותו. יותר נכון, את השאריות שלו. כדור הפלאפל שלי כנראה עלה על מוקש תת-שמני, כי כל מה שהצלחתי להוציא זה פירורים. לא נעים, כבר אמרתי?
ובכל זאת המשכתי. מה הייתי אמורה לעשות?
זרקתי פנימה את שאר הכדורים, חמישה-שישה בכל פעם, ונתתי להם להשתכשך בשמן הרותח. בסוף הוצאתי את כולם, חלק יצאו שלמים, חלק השאירו חלקים מעצמם בתוך הסיר. הניסוי שלי הרגיש כושל בשלב הזה, מה שלא מנע ממני לטעום ארבעה כדורים. רק כדי לוודא.
ואמנם, כל הארבעה אמרו את אותו הדבר – זה לא טעים. זה גם לא ממש נראה כמו פלאפל.
ובכל זאת המשכתי. כי אם תפתחו מילון ותחפשו את הערך “ראש בקיר”, תמצאו לידו תמונה קטנה ולא מחמיאה שלי.
לקחתי חמישים גרם שוקולד לבן. ציוותתי אליהם בערך עשרים גרם חמאה. שלחתי אותם למיקרוגל. ערבבתי. יצרתי לי “טחינת” שוקולד לבן. הטחינה הראשונה שאי פעם אכלתי. וככל הנראה גם האחרונה.
ואז פצחתי בסשן צילומים. כי אולי כשלתי בחלק האפייתי טיגוני, אבל לפחות אני יכולה לסמוך על חוש הסטיילינג הלקוי שלי ועל כישורי הצילום הקלוקלים שלי.
ולתפארת מדינת ישראל.
***
אגב, לא הכל אבוד. את השוקולד הלבן המומס גרפתי לתוך כוס, הוספתי לו פרוסות בננה, כפית חמאת בוטנים ומעט חלב, והכנתי לי שייק שווה. אמנם הבננה התעקשה לא להשתקשק, אז את השייק שלי אכלתי בכפית, אבל אתם יודעים.. העיקר הכוונה. והטעם. הטעם הפעם – בניגוד לפלאפל המשונה – היה טעים.
אפרופו הפלאפל. אותו פוררתי, יחד עם שאר עוגת השוקולד הקפואה לשעבר שלי, הוספתי בננה מעוכה (כן, יש לי איזה קטע עם בננות. קניתי אותן לפני כמה ימים, ואם אני צריכה לתמצת את מהלך החיים שלהן במספר מילים, זה ילך משהו בסגנון של: ירוקות ירוקות ירוקות ירוקות צהובות-עם-כתמים-עוד-שניה-מרקיבות. לא היה שום שלב ביניים. בחיי), שאריות של שוקולד מומס שכבר התגבש והייתי צריכה להמיס אותו בחזרה, קצת טראפלס שוקולד שהיו לי במקפיא ואבקת סוכר.
ערבבתי ערבבתי. טעמתי קצת. זה לא הכי טעים בעולם, אני מודה. אבל נראה לי שזה אכיל. עכשיו אני צריכה לגלגל את גוש השאריות הזה לכדורים ולהקפיא. מה אתם עושים פרצוף, אתם רוצים לומר לי שכדורי שוקולד-רסק תפוחים-בננות-פיסטוקים לא נשמעים לכם טוב? מצחיקים. מה אתם מבינים.
טוב, אני הולכת להכין לחם בננות משאר הבננות עם הכתמים שלי. כי אחרי היום הזה, עם כל הטלטלות הנפשיות שלו, אני צריכה איזה לחם בננות שירגיע וייצב אותי.
ותודה לסבתא שהעבירה לי את סט הצלחות המהמם שלה
מוסר השכל? אם חשבתם על רעיון לאוכל ולא מצאתם עבורו מתכון אחד לרפואה ברחבי האינטרנט, זה כנראה לא אומר שאתם מקוריים בטירוף, אלא שזה רעיון רע. don’t mess with the google.
יום עצמאות שמח 😉
14 תגובות
חחחחח כל הכבוד! תמשיכי לעשות נסיונות ולשעשע אותנו בדרך P:
ואם זה עוזר במשהו- התמונות דווקא אחלה! 🙂
האמת היא שתהיתי למה לא ניסית לאפות אותם במקום..? אבל מצד שני, לי אין בלוג ואני לא ממציאה מתכונים אז מה אני כבר יודעת…
מור מצחיקה,
את יודעת שהקונספט של הבלוג שלי הוא להמציא מתכונים, פעם הבאה לפני גוגל דברי איתי ונסדר משהו טוב.
אני חושבת שזה נראה טעים והייתי אוכלת את זה לפני או אחרי הטיגון.
אבל זאת אני.
אולי תעזרי בזה:
http://www.shirley-nemesh.com/?p=455
עוגיות פיסטוק ושוקולד.
no pain no gain
אז לפחות ניסית. הפוסט יצא מצחיק בכל מקרה, ואני גם מאוד מזדהה עם להיות ראש בקיר. מאוד!
http://www.hashulchan.co.il/?CategoryID=77&ArticleID=11688
וגם
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/925/466.html
וגם
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000643265
אהבתי את הכנות.
הייתי איתך עד הטיגון… אבל כל הכבוד על היוזמה!
אולי זו הגרסא לעצלנים, אבל אם ה"טחינה" יצאה טוב, אפשר פשוט להכין כדורי שוקולד או טראפלס ולגלגל אותם בשברי פיסטוק… אסתטי, טעים ולא מטוגן.
חג שמח!
את פשוט גאון! כל הכבוד על הרעיון המקורי ועל העקשנות כי בסוף יצאו לך תמונות יפות מכל העסק.
היי כולם! אז קודם כל, כל המטרה היתה לשעשע את עצמי. יותר מדי זמן פנוי, אם תרצו 🙂 ורציתי לנסות להכין משהו שיהיה כמה שיותר קרוב לפלאפל, לכן טיגנתי. כן, זה היה מיותר, אבל רציתי לנסות. אני מסכימה עם רוב מה שנאמר פה, הטיגון היה מיותר.
אנונימי 1: האמת שקצת נעזרתי במתכון של שירלי נמש, תודה. זאת אומרת, הסתכלתי עליו, כי זכרתי במפורש שהיא כותבת שם שהעוגיות נראות כמו פלאפל בשלב מסוים, אבל הוא נראה לי פחות בכיוון שרציתי.
אנונימי 2: וואו תודה. כנראה שהגוגל שלי התקלקל או משהו. מביך בשבילי, מביך בשבילו. עכשיו אני צריכה למצוא רופא של מנועי חיפוש. איפה מוצאים אחד כזה? הייתי מחפשת בגוגל, אבל.. זו בדיוק הבעיה.
מגניב
הניסויים שאני עושה במטבח לא זוכים לפוסטים.
חוצמזה חשבתי שאני היחידה בעולם שעושה ניסויים הזויים באוכל כל הכבוד לך על האומץ והיצירתיות (עוד לא הגעתי לרמה שלך) הייתי ממליצה לך לטבול את ה"פלאפל" בביצה ואחר כך בקורנפלקס מרוסק ואןלי להחליף את פירורי העוגה במשהו אחר או להוסיף משהו
אל תוותרי זה רעיון גאוני
נ.ב איזה מגילה יצאה לי
כל כך צחקתי!
את אדירה!
מירי
נורא נהניתי לקרוא את זה, עם הצילומים!
נכנסתי כדי לקבל רעיונות (הרווחתי את הפיסטוקים, זו בטח תוספת מגניבה לכדורי שוקולד ללא בישול/אפיה).
הכנסתי את הבלוג הכיפי שלך למועדפים