חיתוכיות שוקולד לבן ורימון + בלוג דיי 2013

כשהכרזתי בקבוצת הבלוגרים של מנטקה* על חומר הגלם החודשי של “כחומר ביד הבלוגר”, רימון, כמעט הורידו לי את הראש. “רימון? מה? איפה משיגים רימון באמצע אוגוסט? ומה עושים עם רימון, למען השם? אפשר לחזור לבוטנים?”

*כן, יש לנו קבוצה בפייסבוק. אם אתם בלוגרים ובא לכם להצטרף, שלחו לי מייל! כדאי לכם. כיף שם ממש ולפעמים אנחנו אפילו נפגשים ובלי לתכנן מראש – כולם מביאים קינוחים עם חמאת בוטנים. וזה נפלא. וזה נהדר. באמת. ואם אתם לא בלוגרים, אז.. למה אתם מחכים? פתחו כבר בלוג. זה כיף וזה נפלא וזה נהדר.

בהיותי המבוגר האחראי שאני (= בהיותי הילדה שהוזה שהיא מבוגר אחראי), ספגתי את הקללות (סתם, לא היו קללות. לא פומביות, בכל אופן) ואת התלונות ואת הכל.. ובסתר לבי בעצם הזדהיתי איתם.

רימון? מה? איפה משיגים רימון באמצע אוגוסט (במקרר של ההורים)? ומה עושים עם רימון, למען השם (חוץ מעוגיות שוקולד, זאת אומרת)? אפשר לחזור לבוטנים (טוב, זה לא קשור.. זו שאלה שאני שואלת את עצמי לפחות פעמיים ביום, לא משנה מה אני עושה)?

אז התחלתי לחשוב על דברים. עשיתי קצת בריינסטורמינג עם נטלי, הבחורה שאני מבלה כל כך הרבה זמן בבית שלה לאחרונה, שאני כבר חשה צורך לשלם שכר דירה. העלינו את הרעיון של בלונדיז שוקולד לבן עם רימונים. אז באמת, יום בהיר אחד קמתי בבוקר נחושה לחלוטין להכין בלונדיז. ואז.. אז מצאתי במקרר שלושת רבעי פחית של חלב מרוכז ונזכרתי שאמרו לי שאסור להשאיר את החלב יותר מדי זמן בפחית הפתוחה, כי משהו שם מתחמצן והופך לרעיל ו..

קיצור, היה לי חלב מרוכז שהייתי צריכה לשים לו סוף.

פתאום המח שלי הלך לכיוון אחר. לא עוד בלונדיז, כי אם פאדג’. פאדג’ שוקולד לבן ורימונים.

אז בישלתי חלב מרוכז וחמאה ושוקולד לבן, הוספתי רימונים וקיררתי. בהתחלה בחוץ, כי תבנית התנור שלי היתה עמוקה מדי עבור המקרר הרדוד שלי. לא צוחקת אתכם.

אחרי שהתערובת התייצבה קצת, אבל עדיין לא מאד, הוצאתי את הרינג מהתבנית הגדולה והנחתי אותו ישירות במקרר. חיכיתי חיכיתי, הוצאתי, גיליתי שהפאדג’ עדיין לא לגמרי חתיך (במובן של “ניתן לחיתוך”, לא “נראה טוב”. כי במובן ה”נראה טוב” הוא היה ממש חתיך, כבר מהרגע הראשון), אז העברתי אותו למקפיא, מעט ממורמרת אך בטוחה שהסוף יהיה טוב.

נחשו מה – הסוף לא יצא טוב. לאחר שהות של יותר מיממה במקפיא, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי זמן להתעסק עם הפאדג’ ולחתוך אותו פשוט כי.. לא היה לי זמן, הוצאתי אותו סוף סוף החוצה, בטוחה שאני צריכה להתמודד עכשיו עם גוש אבן.

אז לא. הפאדג’ לא קפא. התייצב? כן. נחתך בצורה אסתטית? מצחיקים אתם. good one. אני לא אשקר לכם, הוא היה טעים. הוא עדיין טעים, בעודו יושב בקופסא בפריזר שלי, ממתין לארוחה המשפחתית בערב ראש השנה. אבל הוא לא היה אסתטי. רחוק מזה.

כבר רציתי לוותר על האתגר, בעודי חושבת “נו באמת, רימון? מי ממציא את השטויות האלה?”, אבל רגע לפני שהתייאשתי באופן מוחלט, החלטתי לנצל את סוף השבוע לניסיון אחד נוסף, והפעם – שימו לב, זה מהפכני: בלונדיז שוקולד לבן עם רימונים.

הממ איפה שמעתי את זה כבר פעם?

הבעיה היתה שמצד אחד, היתה לי ביצה אחת בלבד במטבח ומצד שני, היה כל כך חם בחוץ והרגשתי כל כך לא טוב שלא הייתי מסוגלת להביא את עצמי ללכת את עשרים השניות עד לטיב טעם הקרוב לביתי (רציני. עשרים שניות. בהנחה שהרמזור ירוק) כדי לקנות תבנית חדשה.

בשלב זה התחלתי לאלתר. אין ביצים? לא נורא, יש מלא רסק תפוחים בבית, הוא יכול להחליף את הביצים. וחלק מהחמאה. ובכלל, רסק תפוחים זה מאד ראש השנה-י. אוי רגע, יש לי גם דבש במקרר. בואו נכניס אותו לבלילה ונראה מה קורה.

מפה לשם – זה לא בדיוק יצא בלונדיז. זה כן יצא טעים. ונחתך הרבה הרבה הרבה יותר טוב מהפאדג’ המטופש.

המאפה כן יצא די פאדג’י, בעיקר במרכז שלו, כמו שקורה לפאדג’ בראוניז הסופר פאדג’יים שלי. אז בעצם.. אולי זה כן בלונדיז?

טוב, זה לא באמת משנה. מה שכן משנה זה שהמאפה טעים – מתוק מאד בזכות השוקולד הלבן, חמצמץ הודות לגרגרי הרימון. הוא מהמם וצבעוני ולבן ואדום, ואפילו אפשר לחתוך אותו לקוביות די סימטריות ויפות. הוא קל להכנה וביתי-אך-חגיגי ו… קיצור, השתכנעתם כבר שאתם צריכים להכין את המתכון הזה?

חיתוכיות שוקולד לבן ורימון – כך נקרא למאפה. בסדר? סגרנו את הנושא? יופי, אני ממש שמחה.

עכשיו, כמו בכל פוסט “כחומר”י, מגיע השלב בו אני מפנה אתכם לתוצרים של שאר משתתפי הפרויקט. אבל היום – היום יש בונוס!

במקרה יצא שמועד פרסום הפוסטים של חודש הרימון נפל על ה-31 באוגוסט, הוא בלוג דיי (זוכרים את פוסט הבלוג דיי 2012 שלי?). מראש, כאשר נזכרתי בבלוג דיי של השנה, חשבתי לנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על כמה מהבלוגים שגיליתי דרך הפרויקט, או כאלה שהתוודעתי אליהם יותר לעומק באמצעותו. ואם כבר יצא שצריך לפרסם פוסט “כחומר”י באותו היום – מה טוב. הכי חוסך לי פוסט. שניים במחיר אחד, יעילות יעילות יעילות!

אז קודם כל, אני רוצה לומר לכם שאתם צריכים להיכנס לכל הבלוגים המשתתפים ולהתעמק בהם, כי כולם אדירים. וספציפית, אני רוצה לכוון אתכם לעבר שלושה ספציפיים (לא שאני לא אוהבת את כל השאר. אני כן! אבל לפחות חלק מהם כבר ציינתי והמלצתי עליהם בעבר..):

1. רסיסי מילים – טל החל להשתתף בחודש השני של פרויקט, דרך הבלוג הישן שלו בתפוז (בינתיים הוא כבר הספיק לנדוד לוורדפרס). על ההתחלה הוא הפציץ עם פרלינים במילוי מרשמלו ומשם זה רק הלך והשתפר: גלידת בירה ושוקולד, מאפה שמרים עם פירות יער שבאופן אישי נראה לי כמו אחד הדברים הטעימים בעולם, גלידת שמן זית (!!) וקאפקייקס בוטנים, במבה וקולה (!!!!). בקיצור, המתכונים שלו תמיד מקוריים לאללה ונראים טעימים בטירוף… בכל חודש, בעודי פותחת את המייל שהוא שולח לי עם שם המתכון שהוא מתכנן לפרסם ותמונה שלו, כולי מתמלאת התרגשות, ובכל חודש מחדש – טל לא מאכזב. והוא בכלל טוען שהוא לא בלוגר אוכל.

2. משו טעים – שחף הצעירה (כן, אני מרשה לעצמי לקרוא “צעירה” לבחורה שקטנה ממני בשנתיים) רק פתחה את הבלוג שלה במאי האחרון, ונכון לעכשיו הוא מכיל ארבעה עשר פוסטים בלבד. אבל כל מתכון שלה – וואו. אשכרה וואו. היא הצטרפה לפרויקט לראשונה בחודש פירות היער, ואיזו כניסה זו היתה, עם טריקולד פירות יער צבעוני הורס, ללא צבעי מאכל בכלל. לא להאמין שזה טבעי לגמרי! אחר כך הגיעו קאפקייקס הגלידה שהכילו גלידה ונראו כמו גלידה… וכמובן מקרון הבוטנים הגאוני שלה, שאפילו אני – שונאת מקרונים מוצהרת – אכלתי ונהניתי ממנו. אני חוזרת על מה שאמרתי לגבי טל: כל המתכונים של שחף מקוריים כל כך (כאילו, ברצינות – מקרונים מאבקת בוטנים!!) ויפהפיים וגורמים לאנשים אחרים לחשוב “די… איך אני לא חשבתי על זה? ונניח שחשבתי על זה – למה לה זה יוצא כל כך יפה?”.. וחוץ מזה, הבלוג שלה ורוד ומנוקד, ה-כ-י בלוג של בנות, ורק להסתכל עליו מסב לי אושר רב.

3. קלמנטינה – מעין הצטרפה לפרויקט רק לפני חודשיים, אבל העוגיגלידה הדרים ווניל ופופ טארט חמאת בוטנים, נוטלה וקרמל גורמים לי לקוות שהיא תישאר איתנו עוד הרבה הרבה זמן. למרבה השמחה, הבלוג עצמו קיים כבר לא מעט זמן – אני מודה שקצת קשה לדפדף בארכיון בצורה הנוחה, אבל הפוסט הכי ישן שמצאתי הוא מאי 2009, כך שיש לו ותק של יותר מארבע שנים בוודאות – אז אפשר להנות ממתכונים ישן של מעין, בלי קשר ל”כחומר”. חוץ מזה, היא מתגוררת בארה”ב וגורמת לי לקנא/להרגיש שאני קצת יכולה להיות שם בעצמי דרכה. טוב, בעיקר לקנא.

קיצור, כאילו לא הייתי מספיק מבסוטה על הפרויקט הזה סתם ככה.. אז בזכותו גם נחשפתי לכל מיני בלוגים (ובלוגרים) מגניבים ושווים שלא הכרתי כלום – win!

טוב, רגע לפני שכולנו נשכח למה אנחנו פה – מעבר חד למתכון. ולמקרה שלא יצא לנו לדבר עד אז: שתהיה שנה טובה, סבבה?

***

מקור המתכון: התבססתי על המתכון הזה שהכנתי פעם, אבל תכלס בסוף סתם זרקתי כל מיני דברים יחד וקיוויתי לטוב.

כמות: תבנית ריבועית עם צלע של 20 ס”מ. הכמות תלויה בגודל: אפשר לחתוך לשש עשרה קוביות, אפשר לשישים ארבע.. אפשר גם לחתוך לאצבעות ולא לריבועים.

מצרכים:

 100 ג’ חמאה

300 ג’ שוקולד לבן

150 ג’ (כ-1/2 כוס) רסק תפוחים לא ממותק

50 ג’ (1/4 כוס) סוכר לבן

10 ג’ (1/2 כף) דבש (לא חובה, הוא ממש לא מורגש, זה סתם בשביל הקטע של ראש השנה)

5 ג’ (1 כפית) תמצית וניל

250 ג’ (2 כוסות פחות 3 כפות) קמח לבן

2 ג’ (כ-1/4 כפית) מלח

140 ג’ גרגרי רימון

אופן ההכנה:

1. מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפיה (אפשר להשתמש ברינג, אבל כמובן שגם אותו צריך לאטום).

2. ממיסים חמאה ושוקולד לבן בבן מארי, תוך כדי ערבוב. מסירים מהאש.

3. מוסיפים רסק תפוחים, סוכר, דבש ותמצית וניל. מערבבים היטב עם מטרפה.

4. מוסיפים קמח ומלח. מקפלים פנימה עם לקקן, עד לקבלת בלילה אחידה.

5. מקפלים פנימה את גרגרי הרימון בעזרת הלקקן, עד שהם מפוזרים באופן אחיד.

6. יוצקים לתבנית. אופים 25-35 דקות, עד ששולי המאפה מתחילים להזהיב וקיסם הננעץ במרכזו יוצא נקי. מצננים לגמרי, מחלצים מהתבנית וחותכים לקוביות או אצבעות.

הערות/תוספות/שדרוגים:

למקרה שתהיתם, הקוביות טעימות גם היישר מהפריזר. הקרבתי את עצמי וטעמתי קודם שתיים, רק בשבילכם. אין בעד מה.