עוגיות שוקולד צ’יפס ומנטה

ההורים שלי התחילו שיפוץ בבית השבוע, מה שהוביל לשבועות של הכנות, סידורים, דברים שנמסרו, דברים שנזרקו וכמובן “מור, יש כמה דברים בחדר שלך (כן, זה עדיין החדר שלי. כן, אני עדיין מגיעה לבקר את ההורים שלי כל סוף שבוע שני, פחות או יותר – הערת מ”ק. כן, מ”ק זה מור קייק. כן, אני יודעת שזה לא שם המשפחה האמיתי שלי. כן, אני יודעת שלומר “כן, בלה בלה בלה” מיצה את עצמו) שאת צריכה לעבור עליהם ולראות מה את רוצה לעשות איתם”.

ועוד פעמיים של “מור, יש כמה דברים…”. בפעמיים הראשונות קיוויתי שהדברים יעברו על עצמם ויחליטו מה הם רוצים לעשות עם עצמם.

 

זהירות, ספוילר: הם לא עברו. הם לא החליטו. אי אפשר לסמוך על אף אחד, אני אומרת לכם.

 

בכל אופן.

אני לא חושבת שאני עונה במאה אחוז על ההגדרה של אגרנות – בסך הכל, אין לי בעיה לזרוק דברים מסוימים – אבל אני כן… נוסטלגית?

 

 

כן, נראה לי שנוסטלגית זו המילה.

 

אז נוצר מצב שיש לי כל מיני journals מהיסודי. כלומר, מחברות בהן כתבתי סיפורים – חלקם דמיוניים, חלקם מציאותיים, חלקם מבוססים על סיפור אמיתי, חלקם חושבים שהם מבוססים על סיפור אמיתי, וכו’ – במסגרת בית הספר. וכל מיני פרויקטים מבית הספר – שוב, הכל מהיסודי:

 

הפרויקט במסגרתו אימצתי עץ בחצר ליד הכיתה שלי.

 

הפרויקט במסגרתו המצאתי מדינה בשם Sea World, בה המטבע המקומי נקרא “דג”. רק באנגלית, אז.. Dag.

 

אני לא אלאה אתכם בכל הפרויקטים, אבל יש לי אותם. פחות או יותר את כולם.

 

ואת השירונים מהקונצרטים ומחזות הזמר שהעלינו, כולל ההוא בו שיחקתי מכשפה מתלמדת. אני לא צוחקת, במשך כל ההצגה הסתובבתי עם שלט גדול של L עלי. L של learning, לא L של loser, תפסיקו לצחוק!

זאת אומרת.. נראה לי. אולי לא?

נו מילא. I’m a loser baby, so why don’t you mock me..

קיצור, ביום שבת אחד, לפני מספר שבועות, התיישבתי ליד קופסת הקלסרים הגדולה – כל המחברות, השירונים, התעודות הישנות, הכל – והתחלתי לעבור על התוכן. כמובן שבתור הבחורה היסודית שאני, “לעבור” על הקופסא היה שקול ל”לקרוא את כל המחברות והשירונים והתעודות והכל”.

 

אז עברתי. קראתי. ומה גיליתי?

קודם כל, מסתבר שהאהבה שהאובססיה שלי לחמאת בוטנים החלה הרבה יותר מוקדם ממה שזכרתי. בכיתה ג’ או ד’ (לא מצליחה לזכור עכשיו באיזה מהג’ורנלים זה היה) כתבתי סיפור על ילדה שפותרת מקרה רצח של סופר שכתב סיפורי מתח לילדים. כולם חשבו שהוא התאבד, אבל הילדה-בלשית בסיפור שלי גילתה כי אשתו רצחה אותו. אני יודעת שזה עלול להצטייר אחרת, עקב המשיכה שלי לסיפורי רצח, אבל בחיי שהיתה לי ילדות מאושרת… בכל אופן, בפרק 12 של הסיפור שלי, הילדה-בלשית, אמילי, הכינה לעצמה כריך חמאת בוטנים. וואו. לא ידעתי שבכלל ידעתי על קיומה של חמאת בוטנים בכיתה ד’…

 

מצאתי גם שחיבה לשוקולד היתה לי מאז ומתמיד. אבל זה באמת לא הפתיע אותי. לא רוצה להשוויץ או משהו, אבל כשזה מגיע לשוקולד… מסתבר שהתלמידים החרוצים באמת מקבלים מצוין+.

 

חוץ מזה, המורות שלי חשבו שיש לי כשרון כתיבה. “הכתיבה שלה עוקצנית ומטופשת*” ו”זוכרת כשכתבת רק כמה מילים? עכשיו את ממלאת דפים רבים”, הן כתבו.

 

 

*נו, איך מתרגמים silly בצורה חיובית?

אז מסתבר שכל כמה שנים אני עוברת את אותו התהליך: מתחילה בכתיבה של מילים בודדות ועוברת לחפירה ארוכה ובלתי נגמרת. קרה לי בבית הספר, קרה גם בבלוג.. העיקר שנשארתי סרקסטית ואווילית כל הזמן – עוד מעט עשרים שנה, הידד לי על העקביות!

אגב, אם אתם תוהים לגבי הכתיבה הכה-מרשימה-שלי שגרמה למורותיי להתלהב, קבלו כמה דוגמאות.

הסיפור (הבדיוני, לא שאני באמת חושבת שיש צורך לציין את זה) על למה הינשוף עושה “הוווו” בלילה:

 

תיאור סוף השבוע שלי. זה סיפור אמיתי, כפי שמעידה תגית ה-nonfiction שכתבה בראש העמוד הילדה בת העוד-לא-שמונה הלא שפויה שהייתי:

 

אני אחסוך לכם את שאר הסיפור הזה, אפילו שיש לי גם אותו מצולם. בקצרה: אחי ואני שיחקנו במשחק מחשב של אינדיאנה ג’ונס ובהמשך המשפחה שלי חגגה את פסח ונשארתי ערה עד שלוש וקצת בלילה.

וכמובן, האדפטציה שלי לאנגלית על איך למדתי לקרוא בגיל ארבע:

 

למה אדפטציה? כי בגירסא המקורית, אין French ו-Frounch.. יש “צרפתי” ו-“צֶרָפֶּתִי”. ואין Lamrana והמילה-שהיתה-אמורה-להיות-Larnaca-(עיר-בקפריסין)-אבל-בטעות-כתבתי-שוב-French-ואפילו-לא-שמתי-לב-לזה-עד-ששלחתי-את-ה”סיפור”-לאחי-כשנתקלתי-בו-לפני-מספר-שבועות-במסגרת-הסדר-בחדר, אלא “פתח תקוה” ו”פתח ת’כובע”.

כן, כשהייתי בארבע קראתי פתח תקוה בתור פתח ת’כובע. וכעבור חמש שנים כתבתי על זה. באנגלית. לעיתון הכיתתי.

אולי המורה שלי התכוונה לתאר את הכתיבה שלי כ”הזויה ומופרעת” ופשוט התבלבלה?

האמת היא שבאמת לא נראה לי שאפשר לסמוך עליה יותר מדי. התגובה שלה ליצירת המופת שלי, ציור שלי מחזיקה ברבי? “הייתי רוצה לפגוש את ברבי. אני אוהבת את ברבי.”

 

טווווווב.

וכן.. כמה דוגמאות והסברים למה אף מורה שלי לא בחרה להלל את כשרון הציור שלי:

 

זה אמור להיות אחי החייל.

 

סבא שלי דווקא יצא קצת דומה לעצמו. וקצת לבן גוריון.

 

וזה? מה זה? בחיי שאני לא יודעת, אבל אנחנו לא צריכים להיות יותר מודאגים מהעובדה שקלירלי עשיתי סמים קשים באזור גיל שבע-שמונה?

קיצור.

אני לא ממש בטוחה איך אנחנו אמורים להמשיך אחרי שלל הווידויים המביכים האלה שלי, אז……

עוגיות?

אם כבר אנחנו באווירה נוסטלגית וילדות וזה, אז עד הסוף!

זוכרים את ספר ה-Alpha Bakery שסיפרתי עליו בפוסט הראשון שעלה בבלוג, אי שם בינואר 2010, ושוב כעבור ארבעה חודשים? בזמנו כתבתי שלאורך השנים הרבות שהספר הזה נמצא איתי, הכנתי רק שני מתכונים מתוכו – לחם בננות ופאדג’ בראוניז. ואלו גם המתכונים שפרסמתי, מן הסתם.

אז לא עוד. החלטתי לחזור אל אחד מספרי הבישול האהובים עלי (אשכרה יש לי תעודה אמיתית, רשמית המכריזה עלי כקונדיטורית… ואני לוקחת מתכונים מספר ילדים עם מתכונים מצוירים המסודרים לפי ה-A-B-C) ולנסות מתכון נוסף ממנו: עוגיות שוקולד צ’יפס.

 

**הכניסו מוזיקה דרמטית כאן**

מצד אחד, רציתי להישאר נאמנה למתכון. המתכון אומר 150 ג’ חמאה? אני אלחם בדחף שלי לעגל למטה את הכמות ל-100 ג’. המתכון אומר לערבב את הכל עם כף עץ? אני אזרום ואסביר למיקסר שלי שחרף רצונו הטוב והנכונות לעזור, הוא יכול להישאר לנוח בארון.

מצד שני.. המתכון לא יודע שיש לי בבית שוקולד צ’יפס מנטה שקניתי לפני יותר מדי זמן ונמצאים כבר בשלב הזה בו אני מתחילה לתהות האם הם עדיין בתוקף. והוא לא יודע גם על תמצית המנטה שלי, שמבחינת הזמן והתוקף.. כמו השוקולד צ’יפס, רק פי שלוש מאות בערך.

 

אז הנחתי שאם אני מקשיבה לכמויות החמאה במתכון ולהוראות הערבבו-עם-כף-עץ שלו, הוא יבין ויסלח לי אם אהפוך אותו לעוגיות שוקולד צ’יפס ומנטה.

 

זו אני, בחורה שמדברת עם מתכונים ומנהלת איתם משא ומתן לפעמים.

 

ודבר אחד אחרון. אבל את זה אתם רוצים לשמוע, באמת!

 

נכון אמרתי קודם “אם כבר אנחנו באווירה נוסטלגית וילדות וזה, אז עד הסוף!”?

 

אז פי שלוש מאות בערך.

 

לפני מספר שבועות, גילתה לי גילי על בחורה בשם חן (טוב, היא לא אמרה לי את השם, את זה גיליתי בהמשך, אבל לא משנה) ועל האתר שלה, שלדבריה הוא “חמוווווווווד… עולם שלם של אושר” (ציטוט מדויק. כולל כמות ה-ו’ים במילה הראשונה).

גילי כל כך צדקה. נכנסתי לאתר, ראיתי את שלל העגילים והטבעות והשרשראות ושאר המיניאטורות ההורסות. וכמעט התעלפתי.

 

לא ידעתי מה אני רוצה לקנות קודם. טבעת של עוגיית שוקולד צ’יפס? שרשרת אוראו? עגילי טבלת שוקולד? אני רוצה את הכל!!

בשיא הרצינות – תכשיטים בצורת עוגות ועוגיות וקינוחים. כמה זה חמוד?!

 

(הרבה הרבה הרבה חמוד — זו התשובה)

אז התחלתי להטריד את חן בהודעות בפייסבוק והיא היתה ממש חמודה (מילת מפתח בכל הסיפור הזה..). שכנעתי את עצמי שאני מתקשה להחליט ולבחור מה לקנות רק כי אני רואה את הדברים באינטרנט, ושבמציאות יהיה לי יותר קל. אז נסעתי לדוכן של חן במשמר השרון ו.. הסתבכתי גם שם. הסתכלתי ומדדתי והתלבטתי והסתובבתי עם טבעת של עוגיית שוקולד צ’יפס על האצבע שלי במשך דקות ארוכות, בתקווה שאם אמשיך עם זה מספיק זמן, חן לא תשים לב ותחשוב שהגעתי איתה מהבית.

בכל אופן, אחרי ארבע שעות – סתם, אני מגזימה.. זה לא לקח יותר משלוש וחצי – יצאתי משם עם שרשרת ארוכה של כפית גדולה (אולי ראיתם אותה באינסטה שלי?), שרשרת קצרה של מזלג וכפית קטנים, וארבע שרשרות צבעוניות של סוכריה על מקל בשביל האחייניות שלי.

 

“בשביל האחייניות שלי”. ברור.

wink.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

קודם כל, כדי להשוויץ כמובן.

אבל יש סיבה נוספת. היות שאני אדם טוב, פרקטיקלי מלאך (היי, אני שומעת אתכם מגחכים שם!), החלטתי לדאוג גם לכם. ראיתם מה זה? טוויסט בעלילה או לא טוויסט בעלילה?

תראו אותי משחקת אותה בלוג מחו”ל (או סתם אני מלפני חצי שנה), עם giveaway מגניב. אז כן, זה מה שקורה – יש לי שני שוברים בשווי מאה ש”ח כל אחד לחנות של חן במרמלדה, SweetArt Miniatures, ואני רוצה להעניק אותם לשניים מכם. זאת אומרת, אני רוצה לתת אותם לכולכם, אבל אתם יודעים.. זה לא יקרה, לצערי.

 

אז מה עושים? כמו בפעם הקודמת שחילקתי לכם מתנות: לוחצים על התמונה של ההגרלה בפייסבוק, מגיבים “אני” וזהו. אני אגריל שני שמות מתוך כל המשתתפים. אתם לא חייבים לעשות לייק – לא לתמונה, לא לדף שלי (אם אתם רוצים, בכיף. אבל זה לא תנאי) – ולא לשתף שום דבר, אתם לא צריכים לעשות את ההוקי פוקי, נאדה. רק לכתוב “אני” או משהו בסגנון. אם בא לכם להוסיף נימוק משכנע (“כל החיים לא היה לי צוואר ובדיוק עשיתי ניתוח לשחזור צוואר ועכשיו אני מחפשת שרשראות לעטר את צווארי החדש והמשוחזר”, למשל, או “התחלתי דיאטה חדשה ויש לי קרייבינג היסטרי לשוקולד. אני מרגיש/ה שאם תהיה לי טבעת של טבלת שוקולד על האצבע, זה יוכל לעזור לי להתמודד”. אני לא ממש מבינה איך זה יעזור לכם להתמודד, נראה לי שזה רק יקשה עליכם, אבל אני לא באה לשפוט), לכו על זה – אולי אשתכנע לתת לכם קול נוסף בהגרלה.

 

ב-17 בספטמבר ב-20:00, שזה עוד שבוע בדיוק (וכמה שעות), אערוך הגרלה ואפרסם את שמות שני הזוכים בפייסבוק. אם הזוכים לא יצרו איתי קשר תוך יום-יומיים, אערוך הגרלה חדשה. יש?

 

אה, ואם אין לכם פייסבוק – א) למה? די, צאו מזה.. זה כל כך 2008 להיות אנטי פייסבוק ו-ב) שלחו לי מייל. אבל אם כן יש לכם פייסבוק, בבקשה בבקשה זרמו עם הרעיון המקורי של להגיב לתמונה. אם אני אגלה שיש לכם פייסבוק והעמדתם פנים שאין לכם, אני א) ממש אפגע מהבגידה באמון שלי ו-ב) אולי אשלול מכם את הפרס, אם תזכו. ואל תנסו להעמיד במבחן את היכולת שלי למצוא אנשים בפייסבוק. אני ממש טובה בזה.

 

אוקיי. להראות סיפורים וציורים מביכים מהעבר שלי? צ’ק. לספר לכם על ההגרלה השווה והמגניבה שארגנתי לכם? צ’ק.

 

יאללה. אפשר לעבור למתכון.

מקור המתכון: ספר הבישול לילדים Alpha Bakery. התוספת של המנטה היא שלי..

כמות: הספר טוען שמתקבלות 24 עוגיות. לא יודעת על איזה גודל עוגיה הם מדברים.. לי יצאו 49 עוגיות במשקל 15 ג’ וקוטר 5-6 ס”מ כל אחת (ובואו לא נעמיד פנים שלא טעמתי מהבצק תוך כדי ההכנה)

מצרכים:
100 ג’ (1/2 כוס) סוכר לבן
120 ג’ (1/2 כוס) סוכר חום כהה
150 ג’ חמאה רכה מאד
1 ביצה גדולה
1 ג’ (1/4 כפית) תמצית מנטה
210 ג’ (1/2 1 כוסות) קמח לבן
2 ג’ (1/2 כפית) אבקת סודה לשתיה
3 ג’ (1/2 כפית) מלח
170 ג’ שוקולד צ’יפסאופן ההכנה:
1. מניחים שני סוגי סוכר, חמאה, ביצה ותמצית מנטה בקערה גדולה. מערבבים היטב עם כף עץ. אם החמאה מספיק רכה, זה יעבוד לכם יופי.
2. מוסיפים קמח, סודה ומלח. מערבבים היטב עד לקבלת בצק.
3. מוסיפים שוקולד צ’יפס ומערבבים עד להיטמעות ופיזור אחיד.
4. עוטפים את הקערה בניילון נצמד ומעבירים למקרר לשעה לפחות.
5. מחממים תנור ל-190 מעלות. מרפדים תבנית (רצוי שתיים) גדולה בנייר אפיה.