“שוב את מכינה עוגיות שוקולד צ’יפס? למה?”
כי אני רוצה להעלות לבלוג.
“אבל יש לך כבר! יש את המוצדקות. ומיליון מתכונים נוספים.”
נכון. אבל אלה עוגיות אחרות. אני רואה אותן כל הזמן באינסטגרם, והן נראות כל כך טוב, אני חייבת לנסות אותן.
“ואיך תקראי להן אם הן אכן יהיו מספיק טובות, מוצדקות 2?”
כן!!
**אופה**
**טועמת**
**מתלהבת**
**נותנת לאסף לטעום**
“בסדר. טעים. לא יודע אם מצדיק פוסט.”
אתה טועה. עכשיו לך לארוז את שאר העוגיות בקופסא וקח אותן לעבודה שלך.
–כעבור יום–
הודעת וואטסאפ: “אני חייב לך התנצלות. העוגיות מוצדקות. אנשים עפים על זה.”
איזה. יום. מאושר.
בעניין לא קשור: מישהו יודע איפה אני יכולה להדפיס ולמסגר התכתבות וואטסאפ למטרת תליה על הקיר בסלון?
קיצור.
לא רציתי להציק מדי בהודעות, בזמן שהוא היה בעבודה, אבל בהמשך הערב תחקרתי קצת יותר את אבו יונתן. הוא טען שהעוגיות מאד, מאד טעימות – כולם אהבו, כולל הוא עצמו; הוא פשוט לא העריך אותן מספיק בהתחלה.
אמרו זאת יחד איתי: התרגשויות.
אז מה בעצם הסיפור של העוגיות האלה? מה מייחד אותן? למה צריך עוד מתכון לעוגיות שוקולד צ’יפס (היי אסף, שאלה מצוינת!)?
העוגיות מגיעות מהספר של שרה קיפר, כותבת הבלוג The Vanilla Bean Blog. כאמור, בחודשים האחרונים ראיתי אותן באינסטגרם שוב ושוב ושוב, ולאחרונה הן הגיעו גם לניו יורק טיימס, מה שגרם להן להופיע אפילו יותר ויותר ויותר בפיד שלי.
למקרה שלא ברור מה קורה בתמונה הזו: הדבר האדום משמאל זו כפפת התנור השרופה-אך-נאמנה שלי, ואני בדיוק
דופקת את התבנית על הכיריים (עדיף על השיש, עם מגבת מעל או משהו. זה עושה פחות רעש)
הן היו כל כך יפות, עם שלל הקמטוטים ושבבי השוקולד – לא היתה לי ברירה אלא להכין אותן.
אז הכנתי.
ועפתי.
עכשיו, אם תקראו את הוראות ההכנה, ודאי תשימו לב כי העוגיות האלה הן קצת דיוות — צריך לקרר את הבצק. העוגיות עצמן ענקיות, אז אפשר להניח בתבנית רק באזור הארבע, אולי חמש. והכי חשוב: אלה לא עוגיות “שגר ושכח”: במהלך האפיה, צריך להוציא את התבנית מספר פעמים מהתנור, לדפוק אותה (!) כנגד השיש או הכיריים או וואטאבר (נשבעת לכם, זה מה שיוצר את הקמטוטים) ולהחזיר לאפיה.
הכי לא עוגיות בקטנה. ממש לא מתכון לאנשים שנמצאים לבד בבית עם תינוקי שדורש מלא תשומת לב ולא אכפת לו מקמטוטי עוגיות, הוא רוצה להיות על הידיים, והוא רוצה להיות על הידיים עכשיו. לחלוטין אנטיתזה לכדורי השוקולד לאנשים שאין להם זמן.
עוגיות לאנשים שיש להם שפע של זמן והם רק מחפשים מה לעשות איתו*.
אבל הן שוות את זה. לגמרי. מצאו זמן שבן הזוג בבית, או שחברה/אמא/השכן מלמטה באים לבקר – היי, מבחינתי תקראו לבייביסיטר לשמור על הילד בזמן שאתם במטבח – והכינו את העוגיות האלה.
*אם אתם אנשים כאלה: רוצים לבוא לשמור לי על הילד בזמן שאני אכנס למטבח ואכין את העוגיות האלה? ו/או אכנס למיטה ואנמנם קצת?
הן עצומות, ועם כמה שאני בעד גירסת המיני של כל דבר, זה כיף לאכול עוגיות ענק פעם בכמה זמן. הן קראנצ’יות-קריספיות מבחוץ, רכות ולעיסות במרכז, ומלאות בשבבי שוקולד וטעם מעט קרמלי (תודה לך, סוכר חום חמוד, אתה עושה עבודת קודש).
הן הכי מוצדקות 2.
לא מאמינים לי? תשאלו את אסף.
אז מתי אתם מגיעים להיות עם יונתן? רוצה לדעת מתי אני יכולה לעבור לפיג’מה.
צוחקת, צוחקת! יש ימים שלמים בהם אני בכלל לא יוצאת מהפיג’מה.
***
עוגיות שוקולד צ’יפס מוצדקות 2, או עוגיות השוקולד צ’יפס של שרה קיפר
מקור המתכון: אני השתמשתי במתכון שפורסם כאן, אבל בינתיים שרה פרסמה את המתכון בבלוג שלה. כמעט שלא עשיתי שינויים במתכון, אבל הפחתתי מעט את כמות החמאה והגדלתי מעט את כמות השוקולד.
כמות: שרה טוענת שיוצאת עשר עוגיות גדולות (כל אחת במשקל של כמאה גרם), לי יצאו פעמיים אחת עשרה עוגיות.
מצרכים:
280 ג’ (2 כוסות) קמח לבן
1/2 כפית אבקת סודה לשתיה
3/4 כפית מלח
1/2 כפית אבקת נס קפה (לא חובה)
200 ג’ חמאה רכה
300 ג’ (1/2 1 כוסות) סוכר לבן
60 ג’ (1/4 כוס) סוכר חום כהה
1 ביצה גדולה
1 כפית תמצית וניל
30 מ”ל (2 כפות) מים (אני השתמשתי בהצלחה גם בחלב סויה)
200 ג’ שוקולד מריר, קצוץ גס
אופן ההכנה:
1. מערבבים קמח, אבקת סודה, מלח וקפה בקערה בינונית. מניחים בצד.
2. מניחים חמאה בקערת המיקסר. מחברים וו גיטרה ומקרימים היטב.
3. מוסיפים שני סוגי סוכר ומערבבים היטב, 2-3 דקות, עד לקבלת תערובת בהירה ותפוחה.
4. מוסיפים ביצה, וניל ומים. מערבבים על מהירות נמוכה על להתאחדות.
5. מוסיפים חומרים יבשים ומערבבים על מהירות נמוכה עד לקבלת בצק אחיד.
6. מקפלים פנימה שוקולד קצוץ, עד לפיזור אחיד.
7. יוצרים כדורי בצק במשקל של כמאה גרם (משהו כמו שליש כוס). מניחים את הכדורים על מגש/צלחת גדולה ומקפיאים למשך רבע שעה.
8. בינתיים מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית תנור גדולה בנייר אפיה.
9. מניחים ארבעה כדורי בצק בתבנית, במרחק גדול זה מזה — אם יש לכם תבנית גדולה, אפשר להניח כדור חמישי במרכז התבנית. העוגיות מתפשטות מאד במהלך האפיה, לכן חשוב לרווח ביניהן.
10. אופים למשך עשר דקות, עד שהעוגיות מתפשטות ומתחילות לתפוח במרכזן. מוציאים את התבנית ודופקים אותה בזהירות על הכיריים/משטח עבודה כלשהו: מרימים צד אחד של התבנית ומפילים אותו, או שממש “דופקים” מספר דפיקות קטנות. חוזרים על הפעולה עם הצד השני של התבנית. העוגיות תשטחנה, וזה מה שייצור את הקמטים בעוגיה בהמשך.
11. מחזירים את התבנית לתנור. חוזרים על פעולת ההוצאה-דפיקה-אפיה כל שתי דקות, כך שבסך הכל העוגיות נאפות בין 14 ל-18 דקות. העוגיות אמורות להיות גדולות, דקות למדי, עם כל מיני קמטוטים. הקצוות צריכים להיות זהובים-שחומים. מרכזי העוגיות יהיו מעט בהירים יותר וירגישו לא לגמרי עשויים – זה בסדר!
12. אופים בצורה דומה את שאר העוגיות, כאשר רצוי לאפות תבנית אחת בכל פעם.
13. מצננים מספר דקות בתבנית ומעבירים לרשת לטובת צינון מלא.
הערות/תוספות/שדרוגים:
- אני יודעת, יש פה המון חמאה. ולא מעט סוכר. אחד הדברים הראשונים שאסף ואני שמנו לב אליו לגבי העוגיות הן שהן מאד חמאתיות, אז ישר ניסיתי להפחית קצת כמויות (אפילו שמראש הפחתתי, במקור יש עוד עשרים ומשהו גרם חמאה) – בניסיון השני השתמשתי ב-150 גרם חמאה ו-250 גרם סוכר לבן. יצא טעים, אפילו מאד, אבל לא בדיוק כמו העוגיות האלה. למעשה, העוגיות האלה היו הבסיס לעוגיות העכבישים שלי, רק ששם ויתרתי על אקט דפיקת התבנית במהלך האפיה, היות שזה גם ככה לא ממש עבד.
- לגבי הגודל — באותו ניסיון של הפחתת חמאה וסוכר, ניסיתי גם להקטין את העוגיות. שקלתי כדורים בני 75 גרם (יצאו לי שלוש עשרה עוגיות). כפי שציינתי, העוגיות שלי לא “התקמטו”, אבל אני לא בטוחה שזה בגלל הגודל. לפי המתכון המקורי של שרה, ככל שהעוגיות קטנות יותר, הן יתקמטו פחות, אבל אני חושבת שכן אפשר להקטין אותן קצת, אם הגודל המקורי עצום מדי לטעמכם.
- עשו לי טובה, השתמשו בשוקולד קצוץ. לא שוקולד צ’יפס ולא שוקולד שנראה כמו שוקולד צ’יפס. קליבו, למשל. זה שוקולד מאד איכותי, אמנם, אבל דווקא העובדה שהוא מגיע בצ’יפס בגודל אחיד לא טובה לנו פה. אנחנו רוצים לקצוץ את השוקולד לחתיכות בגודל לא אחיד, כך שנקבל גם צ’אנקס גדולים וגם שבבים קטנים שמתפזרים בתוך העוגיות.
- כפי שאולי תוכלו לשים לב בתמונות, באחד הנסיונות השתמשתי בשוקולד מריר 70% של לינדט לחצי הכמות, כלומר שוקולד איכותי למדי (הטבלא השניה שייכת לוורד הגליל). חייבת לומר שלטעמי העוגיות האלה לא מצדיקות את זה. כמובן שתמיד עדיף שוקולד כמה שיותר טוב ואיכותי ובלה בלה – ויש מקרים שזה באמת חשוב – אבל העוגיות האלה עובדות גם עם השוקולד הכי פשוט שיש. אני, למשל, לא מתה על ורד הגליל כסתם שוקולד לנשנוש, אבל הוא לחלוטין עובד פה.
עכשיו בואו נדבר על זה רגע — איזו מילה טובה זו קמטוטים. לא?
ועכשיו בואו נהיה רציניים שניה: מי מוסיף לי לק מגניב לציפורן בפוטושופ או משהו?
4 תגובות
אמאלה הן מושלמות! ♥
יכולה לגמרי להוסיף לק אבל אני קצת מפחדת שזה יהפוך אותי לסטוקרית קריפית.
יצאו עוגיות סוף הדרך, מושלמות! השכנים בטוח ברכו אותי על הדפיקות באמצע הלילה…
תודות!
חנהפ, יש! איזה כיף 🙂