יש אנשים שמתמכרים לסמים.
או לסיגריות.
או לאלכוהול.
או לכולם ביחד.
(כל הבאסה)
יש כאלה עם התמכרות לקניות. שופוהוליקים.
יש אנשים נוראים – וורקוהוליקים – שמכורים לעבודה.
והזוועתיים מכולם, אלה שפשוט מכורים לספורט ומרגישים חולים אם לא הם מתאמנים יותר מדי זמן, ובלה בלה בלה.
(אני שונאת אתכם)
(לא, באמת – שונאת)
ההתמכרות שלי שונה.
סמים מעולם לא ניסיתי, גם סיגריות לא.
אלכוהול אמיתי (בריזר לא נחשב, נכון?) שתיתי לראשונה בגיל עשרים ואחת, ואני יכולה לא לשתות כלום במשך חודשים.
שופינג אני מחבבת, אבל גם כאן – יכולה לא לקנות כמעט כלום במשך חודשים (כשאמא קונה לי דברים זה לא נחשב, נכון?).
התמכרות לעבודה? חכו שניה בזמן שאני אוספת את עצמי מהרצפה, אליה נפלתי מרוב צחוק.
ספורט? שיט, עד שהרמתי את עצמי קודם, נפלתי שוב. הפעם הרבה יותר חזק.
ההתמכרות שלי — משחקי מחשב.
(חשבתם שזה יהיה שוקולד, או ממתקים, או משהו כזה, נכון?)
בתור מישהי שנולדה לתוך עולם בו מחשבים היו עובדה קיימת – גם אם בהתחלה הם היו קצת פח – שיחקתי במשחקי מחשב שונים כבר מגיל צעיר.
כשהייתי בת שש, אחי ואני – הוא בתור כרים עבדול ג’באר, אני כלארי בירד (או כמו שמשום מה התעקשתי לקרוא לו: אשתו של כרים) – שיחקנו מלא כדורסל ופעם אפילו קלענו סל עם הבאזר ושברנו את המשחק של ה-NBA.
לאורך שנות היסודי עזרתי (שוב, יחד עם אחי הגדול) לאינדיאנה ג’ונס להגיע לאטלנטיס וקפצתי יחד עם סימבה על ראשים של ג’ירפות במשחק של מלך האריות. הסתובבתי בטירה הנאצית, יריתי באנשי ה-SS ולקחתי את האוצרות שלהם. הייתי לצדו של קומנדר קין בכל שבעת המשחקים שלו. וכמובן – תיעלתי את הנסיך הפרסי שבתוכי, קפצתי, נתליתי על חלקי מסך ו.. טוב, מי זוכר כבר מה היה צריך לעשות שם, בעצם?
אגב, עד היום אני לא יכולה לשמוע את השיר (המעולה) הזה בלי לחשוב על פיפ”א ’98. וווווווווווהו.
בחטיבה בניתי ציוויליזיות, אימנתי קבוצות כדורגל וניסיתי לפענח חידות שמצאתי בתוך תיבות אוצר, בדרך לקרונדור. היה גם את משחק הריגול ההוא שכתב איש CIA כלשהו, עם הדמות שלא אשכח לעולם, זה שמוריד לאנשים את הפיקות של הברכיים. הכי חינוכי, הכי מתאים לילדה בכיתה ז’.
בסוף התיכון ישבתי פעם אצל אחי – מופתעים? – ושיחקנו מונופול ממוחשב (ואדיר ממש!) עד ארבע בבוקר.
פרצוף #1
באוניברסיטה שיחקתי במשחק מטופש וממכר להחריד בו צריך להמציא פרלינים ולמכור אותם. ישבתי שעות עם הדבר הזה. ימים. לא קמתי מהמיטה, לא זזתי מהמחשב. הוא התחמם, אני התחממתי, וגם אחרי שכבר סיימתי אותו – המשכתי לשחק שוב ושוב. זה כבר הגיע למצב בו ידעתי בדיוק מה לעשות, על אוטומט, כי הגעתי לסוף כל כך הרבה פעמים.. זה לא שינה לי. כמו זומבי, שעות מול משחק שלא נותרה בו אפילו טיפה אחת של אתגר. אבל התמכרות זו התמכרות – אין בה הגיון.
אני מהאנשים שהמשיכו לשחק פארמוויל בערך שנה, אולי קצת יותר, אחרי שכולם הפסיקו. היחידיים ששלחתי להם וקיבלתי מהם בחזרה דברים בשלב הזה היו אנשים זרים (מזל שהכניסו את האפשרות הזו למשחק מתישהו! זה היה מביך נורא לשלוח כל מיני בקשות ל”חברי” הפייסבוק שלי..). וחברה של אמא שלי.
אנגרי בירדס לא כזה משך אותי, לא יודעת למה, אבל תודה לאל.
קנדי קראש לא הורדתי בכוונה. כולם דיברו על כמה זה ממכר, אז לא הרשיתי לעצמי.
אה, וטמפל ראן. כן. גם הוא. אם כי.. משחקים בטלפון הרבה פחות מושכים לעומת משחקים במחשב. לא? רק אני חושבת ככה?
(יופי, מור. מאד אמין, בהתחשב בזה שלא מזמן התחלת לפתח התמכרות מטרידה למשחק טריוויה בטלפון, אותה – לשמחתך – הצלחת לקטוע יחסית מהר)
הקוקי קליקר פתוח לי במחשב כבר חודשים (נכון לעכשיו הסשן שלי התחיל לפני 4,301 שעות. אני אפילו לא רוצה להשקיע את השבע שניות שיקח לי לחשב כמה זה יוצא.. זה מדכא מדי), אם כי היום אני כבר משקיעה בזה הרבה פחות זמן. מדי פעם אני מקליקה קצת, מייצרת כמה עוגיות וקונה איזה מבנה. לא רואה את הסוף של זה.
ועכשיו.
עכשיו הגיע השטן.
אם שמעתם כבר על 2048, אתם כנראה יודעים למה אני מתכוונת, מזדהים עם התחושה ונאנחים ברגע זה ממש בייאוש.
אם לא שמעתם —
מצטערת.
כבר.. שבועיים? שאני יושבת עם המשחק הזה שעות. שעות שעות שעות. רואה טלוויזיה – עם המשחק מולי. זה יותר כמו שומעת טלוויזיה ומשחקת תוך כדי, מדי פעם מרימה ראש לראות מה בדיוק קורה על המסך.
בפלאפון, כשיש לי כמה דקות פנויות, במקום לעבוד קצת על עשיית סדר ברשימת המיילים שעוד לא קראתי, זאת שרק גדלה וגדלה (סתם, האמת היא שיש לי פשוט עשרים ומשהו ניוזלטרים של באזפיד שאני לא מספיקה להגיע אליהם) — משחקת 2048.
מכירים את זה שאתם עושים משהו, בעיקר במחשב, בעיקר באינטרנט, במשך הרבה זמן, ואז כשאתם עוברים לטאב אחר, הכל נראה מוזר? אז זה המצב הקבוע שלי עם המשחק הזה.
יושבת, משחקת שעה-שעתיים רצוף, עוברת רגע למייל או לפייסבוק או ל-ynet, בודקת שאף אחד לא מת, חוזרת לעוד סשן של שעה- שעתיים. זה נורא.
ולמה בעצם שיתפתי אתכם בהתמכרות הקשה והכל-כך-מטופשת/מיותרת/גוזלת זמן/השלימו את החסר שלי?
קודם כל, כי אתם קבוצת התמיכה שלי. כבר דיברנו על זה. אתם יכולים לנקוט כל שיטה שתבחרו בה כדי לתמוך. זה יכול להיות “אוהבים אותך, מור, את נהדרת ואם לבזבז את החיים שלך מול משחקים חסרי תועלת עושה לך טוב, אז בכיף”. וזה יכול להיות גם “מור, יא נעל, סגרי את הקוקי קליקר. תעיפי את 2048 – אז מה אם כולם עקפו אותך (הערת מור: אהההההההה למה אמרתם את זה? כואב לי פיזית לשמוע את זה שכולם עקפו אותי!!), זה לא שווה את זה. השמש זורחת (במובן הרחב של המילה), הציפורים מצייצות (טוב בסדר, היונים הומות בצורה בלתי נסבלת), ותראי – שעון קיץ! כיף! אושר! אור עד מאוחר! צאי החוצה, תנשמי אוויר צח (או מזוהם.. אבל מי אמר לך לגור במרכז תל אביב? תעברי לכפר או משהו, קרציה) ותעשי עם עצמך משהו. עלית מלא במשקל בחורף האחרון, הגיע הזמן להוריד את זה. נו, צאי כבר – אולי במקרה תתמכרי לספורט?”
פרצוף #2
אז כן, לא אכפת לי איזו שיטה תנקטו, אני אזרום. אבל קחו בחשבון שאני עלולה להתחיל לצחוק ולא להפסיק כשתציעו את האפשרות שאתמכר לספורט. בינינו, אני קצת מגחכת לעצמי בקול רק מלחשוב על זה עכשיו.
אח.. התמכרות לספורט. good one. אהבתי.
קיצור.
זה היה רק ה”קודם כל”.
הסיבה העיקרית לכך שהעליתי את כל עניין ההתמכרויות היא אגוזים.
(טוויסט בעלילה, נכון?)
אגוזים מתובלים.
לא משנה למה בדיוק אתם מכורים או לא מכורים, או אם אתם חושבים שאתם “בכלל לא אנשים של התמכרויות” (כן, אנשים שאומרים משפטים כאלה, אני לגמרי קונה את זה. אמין). סבבה. תכינו שניה אגוזים מתובלים ותחזרו אלי, טוב? אני רוצה לראות אם המשפט הזה יחזיק.
זה מאד פשוט: לוקחים אגוזים – סוג אחד, שניים, שישה, מה שבא לכם. קולים קצת במחבת. מוסיפים כל מיני תבלינים ודברים. אם אתם אני – פחות או יותר כל מה שיש לכם במטבח. מערבבים מערבבים. טועמים. אולי לא לגמרי עפים. מניחים בצד לכמה דקות. טועמים שוב. רואים כוכבים ולא מאמינים שזה קורה לכם.
ברוכים הבאים להתמכרות החדשה שלכם.
אני באמת באמת מצטערת.
מחפשים משהו שיסיח את דעתכם מכל האגוזים שהכנתם לאנשים בעבודה או למשלוחי המנות שלכם או לכל מטרה אחרת, ואתם לא רוצים לאכול את הכל בעצמכם בשלוש דקות?
אחד ממשלוחי המנות שהכנתי השנה, מפורק לגורמים. רואים את העציץ השוכב? יש בו אגוזים מתובלים, ווהו!
הממ.
אפשר להמליץ לכם על 2048?
(וכן, יש גירסא למתקדמים. 4096. בתור מישהי שלא הצליחה לעבור אפילו את ה-512 עדיין, אני לא רוצה לדבר על זה)
***
אגוזים מתובלים
מקור המתכון: אני נעזרתי במתכונים של פרפראות (מכירים את הבלוג המהמם הזה, כן?) ושל Simply Scratch (מכירים את הבלוג הכיפי הזה, כן?), ובסופו של דבר פשוט זרקתי פנימה דברים למחבת וקיוויתי לטוב.
כמות: אממ.. אין שום דרך בעולם לכמת את זה, אלא אם אתם מקבלים את זה ש”מספיק כדי לעשות לכם כאב בטן” זו יחידת מדידה לגיטימית.
מצרכים:
4 כוסות אגוזים – אני השתמשתי בפקאנים, קשיו, שקדים, אגוזי מלך וגרעיני דלעת
2 כפות שמן זית
1 כפית מלח
1/4 כפית פלפל שחור
1/4 כפית אבקת שום
1 כפית תמצית וניל
1/4 כפית אורגנו
1 כפית סירופ מייפל
1 כפית סוכר חום כהה
אופן ההכנה:
1. מניחים אגוזים במחבת גדולה. קולים שתיים-שלוש דקות, תוך כדי ערבוב, על מנת שהאגוזים לא יישרפו.
2. מוסיפים שמן זית, מלח, פלפל, שום, וניל, אורגנו, מייפל וסוכר. מערבבים היטב (המחבת עדיין על האש) לטובת כיסוי מלא של האגוזים ופיזור של כל הטעמים.
3. מסירים מהאש. מפזרים את האגוזים על תבנית גדולה מרופדת בנייר אפיה. מצננים כעשר דקות. מעבירים לקופסא סגורה ושומרים שם. בהנחה שנשאר לכם מה לשמור.
הערות/תוספות/שדרוגים:
- אז הסתכלתם על רשימת המצרכים ואתם לא באמת מבינים מה אני רוצה מהחיים שלכם? מה הקשר בין פלפל ושום לווניל לאורגנו למייפל וסוכר? אני מבינה מה אתם אומרים. אבל באמת שהגישה שלי היתה “אוקיי, מה יש לי בבית? יאללה, זורקים הכל למחבת”. זה אולי מרגיש מוזר, אבל זה די עובד. תחשבו שאם הייתי מציגה בפניכם את המתכון כ”אגוזים מתוקים-מלוחים-חריפים”, כנראה לא הייתם אומרים כלום. נכון? נכון. יופי.
- עם זאת, הרגישו חופשי להשמיט מה שבא לכם מהמתכון (אולי לא את השמן.. צריך משהו שיעזור להדביק את כל התבלינים והטעמים לאגוזים) ו/או להוסיף דברים. פשוט טעמו וזרמו על מה שמסתדר לכם.
- כמובן שגם עם סוגי האגוזים אפשר לשחק ולגוון, כן?
- מתכון בכוסות וכפיות במקום גרמים, קולטים? אין מה לעשות, זה היה די מיותר לשקול פה את הכל. חוץ מזה, באמת שהדיוק פה לא כזה קריטי.. המתכון הזה הוא יותר מתחום הבישול (סליחה, “בישול”, כי.. נו באמת) מאשר אפיה.
- סליחה, “מתכון”.
- אם לא בא לכם לקלות את האגוזים במחבת, כמובן שאפשר לקלות אותם גם בתנור ואז לערבב פנימה את התבלינים. תכלס, אני מאמינה שאפשר גם לערבב אותם עם כל התבלינים בקערה קודם, ואז לקלות בתנור. מה שמסתדר לכם, פשוט פה חסכנו הפעלת תנור. כיפאק היי.
- אגב, הכמות פה גדולה – אפשר להכין חצי כמות, רבע כמות, מה שתרצו (אבל אתם כנראה תתחרטו על זה.. אולי עדיף פשוט להכפיל כמויות לשמונה כוסות אגוזים).
- כפי שאולי כבר הבנתם, אני הכנתי את האגוזים האלה פעמיים: בפעם הראשונה נתתי אותם כמתנות לאנשים בעבודה הישנה שלי. בפעם השניה הכנתי אותם למשלוחי המנות של פורים. ולמקרה שתהיתם, כן – אני בהחלט מאמינה שהם יכולים לעבוד בתור נשנוש מגניב לתחילת הארוחה בליל הסדר, לפני שמגיעים לדברים האמיתיים ומפסיקים לנשום. או אולי כמתנות לאורחים/מארחים? נו, לא יודעת – אתם יותר יצירתיים ממני, תעשו עם עצמכם משהו!
חופרת לכם שעות על משחקי מחשב ובסוף נותנת “מתכון” כזה. כמות הבושה שיש לי: אפס. בפעם הבאה – מתכון לקורנפלקס עם חלב.
אוי, אולי אני באמת אכין קורנפלקס מאפס? מסקרן!
9 תגובות
למרות שמה שהכי בא לי עכשיו זה אפרסק, זה נראה מושלם. במיוחד הפקאן השזוף הזה
אוי, אני כל כך מזדהה עם התמכרות למשחקים. וגם ל-2048, כן. ובא לי אגוזים מתובלים – לשבור אותם קצת ולשים בסלט תרד עם אפרסמון או תותים נשמע כמו משהו ממש טעים, לא? בעצם אני לא יודעת מה הסיפור שלך עם אפרסמון 😉
גם אני לא עברתי את ה-512 עד שקראתי את הכתבה בכלכליסט עם טיפים למשחק. תכלס לא זוכרת מה היו כולם, אבל יש שם טיפ אחד שפשוט מסדר את העניין. אחרי זה הצלחתי להגיע ל-2048 תוך שעתיים שלוש.
לא כותבת את הטיפ למקרה שאת לא רוצה לדעת, אבל ברגע שמגיעים לסוף המשחק כבר פחות מרגש וההתמכרות סוג של נגמרת.
מור היקרה,
בעצם היקרה עד מאוד אבל נפסיק פה…
נראה לי שאת סתם מחמירה עם עצמך בנושא ההתמכרות לספורט. על פי מה שסיפרת, קמת לפחות פעמיים רצוף מהרצפה אחרי שנפלת. בספר שלי זו כבר פעילות גופנית נמרצת הגובלת בהתמכרות לספורט אקסטרימי. אז לצערי, כנראה שאת בדרך לעוד התמכרות מכוערת.
לא נעים לי ממחמאות (אחרי הכל אני גבר מסוקס) אבל ההנהלה שלי (הידועה בציבור גם כאשתי) אומרת ש"אין מישהו שלא נחמד לו לקבל מחמאות" אז תדעי שלדעתי, הלא ממש חשובה, הבלוג שלך לא פחות ממדהים!.
דודי
אני לפחות חשובת שהרבה יותר מגניב להיות מכורה למשחקי מחשב מאשר לפייסבוק, שזו התמכרות מאוד לא חיננית.
לעומת זאת, אני בהחלט מכורה לאגוזים המתובלים הללו. בכל פעם שאני מכינה אותם, אני לא יכולה להפסיק. תחושת התפקעות, כאב בטן – שום דבר לא יעצור אותי מלחסל את הכל.
(לכן, אגב, אני לא מכינה יותר משתי כוסות בכל פעם).
הי, תחזרי על התפילה הזו לפחות 3 פעמים ביום:
God, grant me the serenity to accept the things I cannot change
The courage to change the things I can
And wisdom to know the difference
ותראי כמה מהר את עוברת לשלב הבא 🙂
כשאת כותבת "אימנתי קבוצות כדורגל", את מתכוונת להתמכרות המוכרת לצ'מפיונשיפ מנג'ר?
את זה לא צפיתי, העברתי שנים על הגרסאות השונות של המשחק הזה ועד היום אני נמנע מלהתקרב אליו כי הוא יכלה כל חלקה של זמן פנוי
נשמה,
נשמע שאת יודעת בדיוק מה את צריכה לעשות, אבל אומר את זה בכל זאת… יש דרך לגמל מהתמכרויות!( ההתמכרות היחידה שלי זה אוכל ונגמלתי ממנה יחסית ע"י הליכה קבועה למכון כושר, שהתחלתי לאהוב רק כשהפסקתי לעשות ריצות של 50 דקות והתחלתי עם מכשירים ואימון כח שלא משעמם ומרגיש נהדר בגוף! ואחרי הכושר הגוף רוצה רק אוכל בריא וכמויות טובות).
יש מכונים לגמילה מהתמכרויות, כי באמת באסה לבזבז את החיים מול מחשב ולהרוס את הגב, העיניים וכל השרירים.. לפחות בעבודה מול מחשב מרוויחים כסף וכבוד, במשחקים נאדה. חבל.
תודה רבה על המתכוו המוצלח!
בהצלחה רבה!
היי, האמת היא שאני מתכנתת, אז לפחות אני מרוויחה כסף מעבודה מול מחשב 😉
אבל תודה על הדאגה! אין ספק שאם כבר להתמכר, אז למכון כושר.