מר וגברת קייק

במקור תכננתי לקרוא לפוסט הזה “14.06.2016 – Simply Wed”, אבל כנראה שהיו מבינים (ואולי מוצאים את זה מצחיק) רק אנשים שזכרו שההופעה של סימפלי רד בארץ היתה ב-14 ביוני השנה.

ומי זוכר שההופעה של סימפלי רד היתה ב-14 ביוני? ככל הנראה רק מי שהיה בהופעה של סימפלי רד. ו/או מי שהתחתן באותו היום, והודה לאלוהים על זה שמי גנב לו את התאריך וההצגה היה סימפלי רד ולא, חלילה, ביונסה.

אז אני שייכת לקבוצה השניה, אלה שהתחתנו ב-14 ביוני, 2016 (קולולולולו). ועכשיו אני הולכת לספר לכם הכל-הכל-הכל-הכל על החתונה שלי.

 

פסססט זה הזמן ללחוץ על האיקס בפינה הימנית העליונה (או השמאלית העליונה, אם אתם במערכת הפעלה בעברית).

ב-16 בספטמבר, 2015, אסף ואני טסנו לחופשה באמסטרדם (זוכרים שקראתם על זה כאן וכאן? אה, גם אז לחצתם על האיקס?) בת שישה ימים. כבר בערב הראשון, לאחר אזהרות ואיומים רבים של “אל תציע לי בחו”ל”, הוא הציע לי בחו”ל. עם טבעת מנצנצת והכל. סליחה, כמעט הכל. הוא לא כרע ברך. אסף, אתה חייב לי כריעת ברך!

אם זה היה תלוי בי, כנראה שגם עכשיו, שנה אחרי (בדיוק!), לא היינו מאורסים. נכון, היינו יחד קרוב לשנתיים באותו הזמן, כבר גרנו יחד יותר משנה, אני מבוגרת מאסף כמעט בשנתיים וראיתי את גיל שלושים באופק, ובכלל – אני הבחורה בקשר, אנחנו אמורות תמיד ללחוץ ולהציק ולתת אולטימטומים, לא?

 

אז לא. אני הייתי הכי רחוקה מלחוצת חתונה שיש. אם כבר, הייתי לחוצה מהחתונה. אני הצד בקשר שהיה לו קשה עם המחויבות וכל עניין ה”לנצח” הזה שמגיע עם הטבעת (ובכלל, למה צריך טבעת? כשמתחתנים מקבלים עוד אחת, אז מה אני אמורה לעשות עם הטבעת הראשונה? אה, בשביל זה יש עשר אצבעות בידיים ולא רק אחת, אתם אומרים. אה). למזלי, החבר שלי (דאז) ידע מה הוא רוצה והתעלם ממלמולי ה”אני לא מוכנה”. הוא ידע שהוא צריך להחליט בשביל שנינו.

והוא החליט שאנחנו מוכנים.

אז הוא הציע, אני אמרתי כן, ואז התחלנו לתכנן.

כבר באמסטרדם, ביום השני או השלישי של הטיול (נראה לי שהשני), היה לנו שיר לחופה: בשלב הזה, לא היה שום דבר שידענו בוודאות או יכולנו לסגור (אם כי כן התחלנו לדבר על עניין התאריך), מבחינת מקום וספקים וכל השטויות האלה, אז דיברנו על שירים.

אני אמרתי לאסף ש“ערב של יום בהיר” הוא שיר מקסים בעיניי (אולי מעט נדוש כשיר חופה, אבל היי – לפחות זה לא “אהבה ממבט ראשון”, או כל שיר אחר של אריק איינשטיין, לצורך העניין), ויכול להיות אחלה שיר חופה. הוא הסכים.

שיר חופה – צ’ק!

 

(בהתחלה חשבנו שיש לנו גם שיר שבירת כוס. אני רציתי משהו פחות קיטשי לשבירת הכוס והצעתי את Let Me Entertain You, וזה באמת הרגיש כמו רעיון טוב באותו הזמן, אבל בהמשך החלטנו לחשוב על אופציות נוספות. כל יום חזרתי הביתה עם רעיון אחר, עד שיום אחד שמעתי בתכנית האולדיז של רדיוס את Congratulations של קליף ריצ’ארד, השמעתי אותו לאסף, והוא ממש התלהב. כן, בסופו של דבר זה הכי קיטשי שיש — השיר אשכרה מדבר על זוג שמתחתן, אבל לפחות הוא לא כל כך נדוש, עד כדי לא שומעים אותו אף פעם בחתונות. האמת היא שאסף ואני בכלל לא הכרנו את השיר לפני ששמעתי אותו ברדיו, אבל החלטנו שהוא כיפי ושמח ומקורי ומושלם. שיר שבירת כוס – צ’ק!)

לגבי התאריך, לי היה די ברור מההתחלה שהחתונה תהיה באזור יוני. קודם כל, לחלוטין העדפתי חתונת קיץ על פני חורף — אפשר ללבוש שמלה קיצית, ויש אור עד מאוחר, ולא קופאים מקור כשמתארגנים כל היום, ובכלל, קיץ זה כיף. חוץ מזה, ידעתי שאחי וגיסתי גם ככה מתכננים לבוא לבקר בארץ בקיץ, כך שזה היה הדבר הכי נכון ומתחשב לעשות מהבחינה הזו.

אסף העדיף לערוך את החתונה מוקדם יותר, לכיוון אפריל, אבל הוא לחלוטין התגמש איתי ועם יללות ה”באפריל יכול לרדת גשם!” שלי.

(עד היום הוא צוחק עלי, בעקבות חודש האפריל הדי שחון שהיה השנה, ואומר לי “אפריל מאד גשום. מאד. סופות. הצפות. מאד, מאד גשום”)

בקיצור, התכווננו לקראת יוני, מה שאמר שהיינו צריכים להיכנס לקצב ברגע שחזרנו לארץ, כי יוני? החודש הכי מבוקש בשנה, זה שבגללו אנשים מתלוננים על כל החתונות שיש להם השנה בשלל סטטוסי פייסבוק שנונים יותר או פחות, זה שהוא נער הפוסטר (חודש הפוסטר?) של עונת החתונות.

אנשים סוגרים דברים ליוני מלא זמן מראש. מלא זמן.

נסענו – וחזרנו – בדיוק בתקופת החגים, כך שהיו לנו מספיק ימי חופש כדי לשבת על האינטרנט ולחפש גני אירועים באזור המרכז-שרון. הסתכלנו, בדקנו, יצרנו מסמך עם רשימת מקומות פוטנציאליים, כולל נקודות חיוביות ושליליות, מחירים ידועים או משוערים, והערות.

ואז התחיל הסבב — בגדול, בשבועיים-שלושה הראשונים של אוקטובר לא היינו כמעט אף ערב בבית. או שהלכנו לראות מקום אחד, או שהלכנו לראות שניים (או שהיה לי תור לרופא כזה או אחר. היו לי כמה חודשים של בריאות רעועה, וכאבי הבטן הקשים שלי השתלבו נהדר עם כל הגנים שראינו והאוכל שטעמנו שם. תקופה נהדרת).

 

היו מוצלחים יותר, היו מוצלחים פחות, היה מקום אחד שנסגר בינתיים, היה אחד שהוגדר כאתנחתא הקומית, היה אחד שהייתי מתה להתחתן בו, אבל החתונה שלנו היתה גדולה מדי עבורו (וזה עוד כשרק הערכנו את כמות המוזמנים. בהמשך הכמות גדלה במאה איש).

והיה את “ביער”. מהשניה שראיתי את התמונות באתר שלהם, התאהבתי במקום. הוא אמנם ממוקם בחדרה, קצת רחוק יותר ממה שתכננו, ו.. איך נאמר את זה, זול הוא לא. אבל התמונות באתר, של חופה שנראית כאילו היא נערכת באמצע יער (אה, אז בגלל זה קוראים להם ככה!), שכנעו אותנו ללכת לראות את המקום מחוץ למסך.

רשמית, התלבטנו עד הרגע האחרון בין “ביער” לבין מקום אחר, אבל מבחינתי לא היתה שאלה בכלל — אני לא מרבה להשתמש במילה “קסום” כדי לתאר דברים, אבל ביער היה פשוט.. קסום. זה היה המקום עבורנו.

 

בעקרון, אין ל”ביער” קייטרינג משלהם. הם עובדים עם מספר חברות חיצוניות, ואפשר לבחור. על פניו, זה מסבך את תהליך הבחירה, אבל מבחינתנו הכל היה פשוט מאד: בפעם הראשונה שהיינו במקום, היה אירוע בו הקייטרינג היה אבשה. האוכל היה כל כך, כל כך טעים, שבחרנו בו בלי למצמץ.

אחרי הפעם הראשונה, רק חיפשנו תירוצים להגיע שוב ל”ביער” כדי לראות את המקום ובעיקר, כי קיווינו ליפול שוב על אירועים של אבשה (לרוב זה עבד לנו) ולטעום עוד דברים טעימים.

הכל הכל הכל היה טעים, כל פעם שטעמנו. האושפלאו של אבשה? חלום. רק בשבילו הייתי סוגרת איתם.

אז מקום – צ’ק! קייטרינג – צ’ק!

 

אה, ובר – צ’ק!

ביער עובדים עם ספק אלכוהול אחד, בר בר, אז זו בחירה אחת שנחסכה לנו (אפשר להסתכל על זה כאילוץ, אבל לדעתנו זה יצא לטובה). התלבטנו אם לשדרג את האלכוהול דרכם או עצמאית — דילמת ה”הממ הרבה יותר נוח לשדרג דרך הבר, לא צריך לדאוג שייגמר כלום ולא צריך אחר כך לאסוף ולהחזיר בקבוקים סגורים לחנות” לעומת ה”וואו, זה הרבה יותר יקר לשדרג דרך הבר”. בסוף הלכנו על האופציה הראשונה, קרי הנוחה, קרי שילמנו לבר עוד כסף, והם נתנו לנו עוד אלכוהול, כולל עמדת מוחיטו מעוצבת ויפה בכל מיני טעמים טעימים — אחת שטעמה שני מוחיטואים (מוחיטואים? כן?) שונים בקבלת הפנים ונהנתה, כלומר הצליחה להתמודד בקלות יחסית עם כל מיני אנשים זרים שבאו לדבר איתה, אפילו שזה אחד הדברים שהיא הכי שונאת בעולם כולו.

 

מה עוד, מה עוד?

אה כן, הדבר הבא שסגרנו היה צלם. גם כי זה חשוב, גם כי כבר היה לי שם של צלם אחד שרציתי להיפגש איתו.

תראו, בעקרון, זה מבלבל. מאד. כשמסתכלים באתרים או אלבומים של צלמים, כל – או לפחות רוב – התמונות נראות אותו הדבר. כן, יש פתאום תמונות ממש יפות, או כאלה שהן משעממות, אבל להדיוטות צילום, כלומר אנחנו, הכל נראה די אותו הדבר.

אבל! אבל.

כן יש כמה דברים משמעותיים — הכימיה עם הצלם, מה הוא נותן ובכמה כסף, והשם שלו, כמובן.

אני אסביר.

קצת אחרי שאסף הציע לי, הצטרפתי לשתי קבוצות של כלות בפייסבוק, או כפי שאני אוהבת לקרוא להן בחיבה – “הקבוצות של המשוגעות”.

הקבוצות האלה נתנו לי לא מעט: הידיעה שיש בנות הרבה יותר משוגעות ממני, היכולת לתת הוכחות לאסף שיש בנות הרבה יותר משוגעות ממני, ו.. אה כן, גם מידע.

טוב טוב, רגע של רצינות. יש הרבה טירוף בקבוצות של הכלות. יש בנות שצחקתי עליהן עם עצמי או עם אסף. לא בדיוק עליהן, יותר על הסיטואציה. “חבר שלי לא רוצה עניבה”, “חבר שלי בחר חליפה בצבע אחר ממה שרציתי”, “הזמנתי מאיביי חלוק שתפרו עליו את השם שלי בחרוזים, והחרוזים הגיעו בצבע ורוד פוקסיה במקום ורוד עתיק, וזה אסון, כי הצבע של החתונה הוא ורוד עתיק, לא ורוד פוקסיה! הכל הרוס!”.

סתם, האחרון לא קרה. לא שאני זוכרת, בכל אופן..

אוי, שכחתי מהרגע של הרצינות. בקיצור, היו שם אנקדוטות משעשעות, אבל היה גם הרבה מידע שקיבלתי שם – שמות של ספקים, כל מיני דברים שגיליתי שצריך לשאול/לברר וכו’.

בתקופת ארגון החתונה (תשעה חודשים, כן?), נכנסתי לקבוצות האלה כל יום. לפעמים מספר פעמים ביום. ו.. אוקיי, אולי גם קצת אחרי. טוב בסדר, אני עדיין קוראת שם לפעמים, בסדר? עליתם עלי. באחת הפעמים הראשונות, מישהי הזכירה צלם בשם אסף מור. בשלב הזה עדיין לא היה לנו תאריך או מקום, אבל הבטחתי לעצמי שכשנסמן וי על הדברים האלה ונתחיל לחפש צלמים, אבדוק את הצלם הזה.

כי בשיא הרצינות, אם השם הפרטי של הצלם הוא השם של החתן, ושם המשפחה שלו הוא השם של הכלה, זה לא פשוט נועד לקרות?

זה כן!

באתר של אסף היו תמונות יפות מאד. מצד שני, היה עוד צלם על הפרק שהיו לו תמונות יפות, וגם הגיע עם המלצות (גם מחברים, גם מהקבוצות של המשוגעות). אבל כשנפגשנו עם אסף, היתה כימיה טובה, התלהבנו מאד גם מסרטוני הווידאו שלו (ספוילר: אני מאוהבת בסרטון ההיילייטס שלנו. זה אולי הסרט הכי טוב שראיתי בחיים, אחרי “מלך האריות”, כמובן. הייתי מראה לכם אותו, אבל רואים שם את הפרצוף שלי מלא, ולא בא לי שיהיו לכם סיוטים בלילה), ואחרי מו”מ קשוח אך מחויך (כולם אומרים שאני נראית כמו אמא, אבל מסתבר שאת גן המיקוח לקחתי מאבא) הגענו למחיר סבבה לגמרי*.

*סבבה לגמרי בקנה מידה של חתונה, כן? שום דבר לא באמת סבבה באירוע הזה, אבל בואו נשים את זה בצד שניה.

בסופו של דבר סגרנו עם אסף מור צילום סטילס, וידאו, אלבומים ואפילו צלם מגנטים, ויצאנו מאד מרוצים מהכל. חוץ מזה, כולם צוחקים כשהם שומעים את השם של הצלם שלנו, במיוחד כשאני מאשרת להם שכן, אכן הגעתי אליו בזכות השם שלו.

אז.. צלם – צ’ק!

 

על אביטל ספורטה, המעצבת של שמלת הכלה שלי, כבר סיפרתי לכם, בגדול. כפי שציינתי בפוסט הקודם, כל תהליך השמלה היה לי מאד כיפי (לא הזיקה העובדה שבטעות ירדתי באזור העשרה קילו במהלך תכנון החתונה. טעות נהדרת, כן?) – נהניתי להיות בסטודיו של אביטל, נהניתי למדוד את השמלה ולראות אותה מתקדמת מפגישה לפגישה, נהניתי ללכת אחר כך לשתות קפה ולאכול קרמבל (ללא גלוטן!) עם אמא, ולפעמים גם אחותי.

 

וכל כך אהבתי את השמלה עצמה. היא היתה יפה ונוחה ואני מתגעגעת אליה געגועים עזים (גם אלייך, אביטל!).

שמלה – צ’ק!

 

הזכרתי קודם את הקבוצות בפייסבוק, ועכשיו אני לחלוטין חייבת לתת להן קרדיט על המאפרת-מעצבת שיער שלי. אני לא בחורה שמתאפרת יותר מדי ביום יום. או בכלל. כשבא לי להשקיע, אני שמה קצת עפרון בעיניים או משהו כזה, וזהו. אני לא מבינה באיפור ולא מתעסקת באיפור, ובקיצור, לא היה לי מושג.כן ידעתי שאני רוצה מישהי אחת שתעשה לי גם איפור וגם שיער, כי הגישה שלי היתה “כמה שפחות ספקים, יותר טוב” – פחות אנשים לתאם איתם ושיצטרכו לתאם ביניהם, פחות התעסקות, פשוט פחות. וידעתי שאני רוצה מישהי שיהיה לי נעים להעביר את בוקר החתונה איתה, אה ורצוי גם שלא תהיה הכי יקרה בשוק.

או בשתי מילים, סיגל היימס. כבר בשיחת הטלפון הראשונה איתה הרגשתי שממש כיף לי לדבר איתה (כמובן שטרחתי לומר לה את זה במהלך השיחה). בפגישת הניסיון היא עשתה לי כל מיני דברים חמודים בשיער, היות שהכי לא הייתי סגורה על עצמי בשלב הזה (יש לציין שגם בבוקר החתונה עדיין לא ממש הייתי סגורה), ואיפרה אותי בצורה עדינה ומחמיאה. אפילו אסף, ששונא איפור מוגזם אפילו יותר ממני, אהב.

מאפרת + מעצבת שיער (גם לאמא!) – צ’ק!

אל הדיג’יי המגניב שלנו, מעיין ברגמן, הגענו דרך המלצה של חברה + המלצה של צלמת שנפגשנו איתה + המלצות של מיליון בנות בקבוצות של המשוגעות.

גילוי נאות: בשלב מסוים אסף ואני התחלנו לקרוא לו מגניבן. כי הוא כזה מגניב, ואנחנו כאלה.. לא.

אל מעיין הגענו בבקשה כללית של “שים לנו ניינטיז, חוץ מזה תעשה מה שבא לך”. והוא אכן שם לא מעט ניינטיז, דבר ששימח מאד את הכלה (הוווווווו דו יו ת’ינק יו אר? דו יו ת’ינק יו אר! איי סד הוווווווו סאם קיינד אוף סופרסטאר!!). תראו, כששאלתי אחרי החתונה את גיסתי איך היתה המוזיקה, היא אמרה שזה נראה כאילו אני בניתי את הפלייליסט, כי ידעתי את כל המילים לכל השירים.

זה היה כמעט נכון. היו ארבעה שירים של בן-אל תבורי וסטטיק, ואת המילים לשירים האלה לא ידעתי. למעשה, לא ידעתי שלבן-אל וסטטיק יש ארבעה שירים. אני חושבת שהם עצמם לא ידעו את זה.

בכל אופן.

דיג’יי – צ’ק!

על הרב שלנו שמענו מחבר של אסף, והוא אולי הספק הכי מסודר ומאורגן שעבדנו איתו. לרב משה הר נוי יש אתר עם מלא מידע, כולל התאריכים בהם הוא פנוי. גאוני!

אסף ואני לא דתיים (אם כי.. אם תשמעו את השם השני של כל אחד מאיתנו, יש מצב שתחשבו שאנחנו חרדים), למעשה אנחנו די רחוקים מהדת. אבל כן רצינו חתונה דרך הרבנות, אם כי חששנו מהתהליך. התלבטנו האם להיעזר בצהר, אבל בסופו של דבר נרשמנו ישירות ברבנות תל אביב, ותקשיבו — לא מתחרטים לרגע.

חשוב לציין ששנינו יהודים, ילידי הארץ, ההורים שלנו עדיין נשואים, ותעודות הנישואין שלהם היו בנמצא. אנחנו זוג קל מאד, לכן לא עשו לנו בעיות. עדיין.. חששתי שהתהליך יהיה ארוך, מייגע, פולשני ומביך, אבל בסופו של דבר סגרנו הכל תוך שעתיים, כולל הדרכה זוגית + הדרכת כלה עם הרבנית הכי מוזרה-מצחיקה בעולם, האשה שהכירה לי את המשפט “שבועיים פסק זמן, שבועיים כיף כף”.

ההדרכה הזו עצמה היתה חצי שעה של כיף כף.

בקיצור, רצינו חתונה דרך הרבנות, אבל לא רצינו חופה ארוכה ומייגעת. רצינו רב שיבוא ויתקתק את הכל כמה שיותר מהר, בלי יותר מדי בדיחות מביכות, בלי שירים, בלי סיפורים.

הרב הר נוי היה הראשון שקבענו איתו. הלכנו לראות חופה שלו, תזמנו לו שתים עשרה דקות, והיינו מרוצים. אבל רצינו להיפגש עם עוד רב אחד לפחות, כדי להשוות. אז הלכנו לראות חופה של רב אחר, מאד מומלץ בקבוצות של הכלות —

הרב טעה בשם של הכלה (נשבעת לכם), סיפר בדיחות מביכות, חלק גדול מהקהל דיבר תוך כדי החופה, ובסופו של דבר, כשניגשנו אליו ואמרנו לו “היי, אנחנו הזוג שדיבר איתך בטלפון ואמר שהוא יגיע היום”, הוא ביקש לדעת רק את תאריך החתונה שלנו, לא את השמות.

הממ מעניין איך הוא הגיע למצב שהוא טעה בשם של הכלה בחופה.

בדרך לאוטו (אני אפילו לא רוצה להתחיל לספר לכם על היחס שקיבלנו בגן האירועים היפה-אך-מתנשא בו נערכה החופה הנ”ל), אסף כבר סימס לרב הר נוי ואמר לו שנשמח שהוא יחתן איתנו. לא התחרטנו על ההחלטה הזו לרגע – החל מפגישת ההיכרות אצלו בבית, דרך חתימת הכתובה, בה נכחתי גם אני, ועד לחופה עצמה, הוא היה נחמד ומצחיק וענייני.

רב – צ’ק!

שמלה לבנה הייתי חייבת ללבוש (טוב, לא באמת חייבת, אבל.. נהוג, לא?), אבל לגבי נעליים – היה לי ברור שהן הולכות להיות צהובות. ואכן, בבוקר שישי אחד, לקחתי את החתן לעתיד (!) (הוא אשכרה הצטרף אלי לחיפושי הנעליים, הלם) ויצאנו לעשות סיבוב בדיזנגוף. היינו בחנות מומלצת אחת – היה יקר, ולא מצאתי משהו שענה על הציפיות. היינו בחנות מומלצת שניה – הם בדיוק היו לקראת החלפת קולקציה, ולא מצאתי משהו מתאים. ואז הלכנו לחנות מומלצת אחרת, יושו.

דינג דינג דינג.

בעקרון, אמורים להתקשר לאפרת, גברת יושו, מראש ולהזמין תור, אבל היות שבמקרה היינו באזור, החלטנו לנסות להיות ספונטניים, וזה אשכרה הצליח. אפרת קיבלה אותי בחיוך, הסבירה לי הכל על הנעליים הכה יפות שלה, ונתנה לי למדוד בערך כל מה שרציתי (הכל). היו מעט התלבטויות של הרגע האחרון – עקב של 6 ס”מ (זה גבוה!) או 7.5 ס”מ (זה ממש גבוה!!)*? הצהוב שכל כך רציתי מההתחלה, או אולי המנטה המהמם שפתאום עשה לי עיניים**?

*7.5 ס”מ. כי החתן גבוה ממני ב-25 ס”מ, וכי אני גיבורה. ובסופו של דבר, היה לי ממש נוח (עד גבול מסוים, כן? באחת בלילה, אחרי אחת עשרה שעות עם הנעליים עלי, כבר כאב לי, אבל אתם יודעים.. בשלב הזה, גם נעלי ספורט כנראה לא היו הדבר הכי נוח בעולם).

**הלכתי על הצהוב. כי צהוב זה השחור החדש. צהוב זה החיים (אוקיי, אני כל כך שונאת את הביטוי הזה). צהוב זה האמת שלי. צהוב זה הצהוב החדש (לא אמרנו הרגע שזה השחור החדש?). צהוב היא מילה שימושית, צהוב!

נעליים – צ’ק!

ולבסוף, בגדים לאסף. כי מסתבר שגם החתן צריך להתלבש בהתאם: אל אסי סגל הגענו כמעט במקרה. הנחנו שהחליפות שם יהיו יקרות להחריד, אבל החנות נמצאת מרחק הליכה מהבית שלנו, והיה מבצע מסוים דרך העבודה של אחותי, אז החלטנו לקפוץ לבדוק מה קורה שם, לפני שנלך למקומות אחרים.

מפה לשם, בום! אסי ישר קלט את אסף, והלביש אותו מכף רגל ועד ראש תוך מספר דקות, תוך כדי שהוא מספר לאסף שהוא הלביש אותו בסגנון של פפ גווארדיולה. בתור אחד שמלביש לא מעט כדורגלנים, אסי לא היה ערוך לחתן ש.. פחות מבין בכדורגל, אחד כזה שצריך להסתובב לעבר חברה שלו, ללחוש לה “מי זה פפ גווארדיולה?” ולהקשיב בחוסר עניין בזמן שהיא מסבירה לו.

בקיצור, לקחנו כמה ימים כדי לחשוב על הבגדים, אפילו שהיינו די סגורים על זה. בפעם השניה חזרנו עם ההורים של אסף, כדי שגם הם יראו. מפה לשם, בום! גם אבא של אסף קנה שם.

חליפה לחתן – צ’ק!

מה עוד יש לי לספר לכם על ההכנות? הממממ. עניין העיצוב, אולי?

טוב, בואו נקרא לחלק הזה “שונות”.

עניין העיצוב ומה וכמה משקיעים בכל ה”מסביב” היה נושא שעלה כל פעם מחדש, כל כמה שבועות.

מצד אחד, שנינו הסכמנו ש”ביער” יפהפה ומקסים ומושלם כמו שהוא.

מצד שני, בריידזילה יצאה ממני מדי פעם, וראיתי כל מיני תמונות יפות של חתונות אחרות בפייסבוק, ואפילו הייתי ביריד כלות (!) פעם אחת, וראיתי גם שם דברים.

נכון, אף אחד לא שם לב לעיצוב. אבל.. אבל… אבל זה כל כך יפה. ואיך תהיה לנו חתונת פינטרסט יפה ופוטוגנית אם לא נשים מזוודות וינטאג’יות בכניסה?

סתם, זה מעולם לא היה על הפרק. אבל פרחים וצנצנות וכל מיני דברים כאלה דווקא כן. ואז דנו בזה שוב ושוב, כי זה כסף יותר, ובלה בלה בלה..

והשתכנעתי. ושוב לא השתכנעתי. ושוב השתכנעתי.

חוץ מזה, רציתי עמדת ממתקים. ורציתי עוגת חתונה. ורציתי לחלק מתנות לאורחים, מתנות שאכין בעצמי.

אסף, מנגד, רצה כדור הרגעה…

בשבילי.

אז בואו נעשה קצת סדר, מה היה בסוף:

קודם כל, זה אמנם לא עיצוב, אבל זה כן סוג-של-קשור ומשהו שחסכנו עליו קצת כסף — ההזמנות.

אני קשה בכל העניין הזה של הזמנות. לא רציתי משהו עם ציטוט מטופש, לא רציתי תמונה או ציור שלנו, לא רציתי טלפונים או מיילים שלנו או של ההורים לאישורי הגעה (מישהו אי פעם אישר הגעה באופן עצמאי, בלי שביקשו ממנו לאשר?!). אז הסתכלתי קצת בפינטרסט ואטסי, ומצאתי כמה דברים שאהבתי, רובם ככולם כללו נורות כאלה או אחרות, חלקן היו בעלות רקע כהה, כאילו.. לילה חשוך עם נורות שמאירות אותו.

רקע כהה? בהזמנה לחתונה? אללי!

אז כן. כזה. שלחתי את כל הדוגמאות לגיסתי, והבחורה המוכשרת-בצורה-מעצבנת הזאת עיצבה לנו מיליוני טיוטות, עד שהגענו למשהו שהיינו שלמים איתו (ובהמשך גם מסגרת תואמת למגנטים). איזה כיף, יצא לי טוב שהיא מוכשרת-בצורה-מעצבנת!

לגבי כל שאר הדברים שציינתי קודם: אסף אסר עלי להכין עוגת חתונה. הוא טען שזה לא ריאלי ופרקטי וכל מיני מילים הגיוניות שבחרתי להתעלם מהן, כי כל מה שהיה לי בראש זה עוגת חתונה של שתיים-שלוש קומות, מצופה מלא מלא מלא סוכריות, נגיד כזאת, רק יפה.

עד הרגע האחרון עוד רציתי להכין עוגה, אבל בסוף ירדתי מזה, כי החלטתי להיות ריאלית ופרקטית וכל מיני דברים הגיוניים אחרים.

כנ”ל לגבי מתנות לאורחים. בשלב מסוים עוד התחלתי להכין לבבות סוכר, ואז הגעתי למסקנה שאני צריכה להכין בערך אלף כאלה, אז זה ירד מהפרק והפך להיות מתנה למסיבת הרווקות שלי.

על עמדת הממתקים לא ויתרתי, ואני כל כך שמחה שלא. קנינו שבעה עשר ק”ג (כן, 17) ממתקים בעידה (AKA גן עדן). קניתי כל מיני כלים – צנצנות, כוסות, כאלה – מזכוכית. הזמנתי ארבע מאות שקיות חומות קטנות מאיביי. קניתי חותמת עם השמות והתאריך שלנו (פקאצה) מדורית המהממת (חצי שנה שיגעתי אותה במיילים. לא צוחקת, חצי שנה. היא היתה הכי חמודה בעולם לאורך כל הדרך).

 

וגולת הכותרת? רציתי להוסיף שלט כלשהו לעמדה, אולי איזה לוח גיר קטן. ביום שישי לפני החתונה, בזמן שאני עשיתי טיפול פנים שיגרום לי להיראות קרוב למשהו אנושי (פקאצה), אסף נשלח לסידורים אחרונים, ביניהם חיפוש לוח גיר קטן. הוא לא מצא.

 

הוא כן מצא מסגרת עומדת לתמונה וטפט לוח גיר. בהבזק של גאונות, הוא הצליח להכניס חתיכת טפט גיר לתוך המסגרת, וזה יצא הורס. כאילו ככה בנו את המסגרת מלכתחילה. כדי להפוך את זה למושלם באמת, נתתי את הלוח לגיסתי המוכשרת מדי, והיא כתבה וציירה וקישטה אותו כמו שרק היא יכולה.

ביום האירוע, הבאנו את כל הציוד לאנשים של “אבשה” (הקייטרינג אחראי על העיצוב באירועים של “ביער”, לא המקום), ובאורח פלא שני, אשת הקשר שלנו בקייטרינג, ואריק, מנהל האירוע, סידרו לנו עמדת ממתקים מהחלומות. הכל היה פשוט מהמם, לא האמנו בכלל.

מסתבר, במילותיו של אריק, ש”אחרי שרואים כמה מעצבות, לומדים דבר או שניים”.

לגבי העיצוב: אחרי שנפגשנו והתכתבנו עם מספר מעצבים (את אחת מהן רציתי להפוך לחברה שלי. סליחה, בעצם גם אותה), החלטנו שזו בכל זאת הוצאה מיותרת, אבל אולי אפשר לארגן כמה דברים לבד.

החלום שלי היה צנצנות תאורה, אז קניתי מלא נורות לד באיביי (בכלל, איביי ועלי אקספרס הם חבריה הטובים של כל כלה, בהנחה שיש לכן מספיק זמן להמתין למשלוח), המון סוללות באמזון (בחיי. תצחקו עלי כמה שאתם רוצים, זה יצא ממש משתלם), ועשרים ומשהו צנצנות — זה, אגב, היה החלק הקשה. נורות הלד מופעלות בעזרת סוללות, וקופסת הסוללות ממש גדולה ולא פרופורציונלית לגודל הנורות, אז היינו צריכים למצוא צנצנות עם מכסה מספיק גדול כדי להדביק אליו את הסוללות. יכולנו אמנם למקם אותן בתחתית הצנצנת (מצאנו מלא צנצנות רחבות, פשוט לא כאלה שהפתח שלהן, באזור המכסה, היה גדול מספיק), אבל זה הרגיש לנו הרבה פחות יפה.

קיצור, הסתובבנו בכל אזור המרכז בחיפושינו אחר צנצנות. בסוף מצאנו את מבוקשנו בנעמן. קנינו בשתי נגלות, ובפעם הראשונה אשכרה רוקנו להם מדף שלם של צנצנות בחנות. אופס?

בכל אופן, אסף ישב ושייף קופסאות סוללות. אני תמכתי, הכנסתי חלק מהסוללות לתוך הקופסאות, וסידרתי את הנורות בצנצנות. אלוהים יודע איך קרה לי הנס הזה, אבל בסוף זה יצא ממש יפה.

חוץ מזה, הזמנו גם כמה עציצים פרחים צבעוניים אבל עדינים במשתלה שנמצאת ליד ההורים של אסף, וביום האירוע פיזרנו צנצנות על חלק מהשולחנות, ופרחים על כל השאר (חלק מהשולחנות זכו לגם וגם). אה, בעצם בחלק מהשולחנות השתמשנו גם בכלי הסטנדרט שהקייטרינג סיפק לנו. כי הם נראו סביר והחלטנו לחסוך קצת כסף.

את הזר שלי אמא של אסף הזמינה באיזו חנות, אני אפילו לא זוכרת איזו, רק זוכרת ששלחנו לה דוגמא של זר שמצאתי בפינטרסט (כמובן), והיא הראתה אותה לבחור בחנות. דיברתי איתו בטלפון (בעל כורחי, אסף פשוט דחף לי את הטלפון לאוזן) והוא הרגיע אותי שהוא יעשה לי משהו יפה. סבבה, בחור מהחנות, סבבה. סומכת עליך.

בסוף אסף גם קישט שם את הרכב (מבחינתי אפשר היה לוותר, או רק לתלות כמה דגלונים, אבל הוא רצה לקשט, אז זרמתי) ולקח סלסלות ועלי כותרת לשושבינות הכי חמודות בעולם.

אגב, אחיינים קטנים? האקססורי הכי טוב לתמונות. הכי טוב!

טיפ קטן ממני: קנו מלא משקפי שמש צבעוניים. חלקו אותם לילדים במשפחה (אם המבוגרים במקרה גם מסכימים, מה טוב. אצלי פחות זרמו). הצטלמו איתם במסגרת צילומי המשפחה. בבקשה, קיבלתם תמונה מושלמת.

מה עוד, מה עוד? אה כן, אחד הדברים החשובים: הלק!

יום לפני החתונה, נטלי ואני הלכנו לארוחת צהריים, לק וקצת שופינג (שלה, כן? לי כבר היתה שמלה לחתונה בשלב הזה, אבל נטלי היתה חייבת משהו חדש).
כבר קבענו לנו מראש תור לסניף מסוים של יוליה, אבל אביטל, מעצבת השמלה שלי, שלחה אותנו לסניף האהוב עליה, סניף ירמיהו, וביקשה שיטפלו בנו טוב במיוחד. ואכן, טיפלו בנו טוב במיוחד.

את שלוש-ארבע השעות העברנו בבחירת צבעי לק (נטלי הכריחה אותי לבחור גם בשבילה, כאילו לא היו לי מספיק דברים על הראש. אממ, אני כלה, גברת!). יחסית לעצמי, הלכתי על סולידי יחסית: סוג-של-בז’ ברגליים (כל דבר אחר היה יוצא צעקני מדי עם נעליים צהובות) ולבן עם נצנצים מדורגים בידיים (מיליוני תודות לטל על ההשראה!!). סליחה, לק ג’ל לבן עם נצנצים מדורגים, כן? לק ג’ל ששרד בערך חודש על הציפורניים שלי, והתייבש תוך דקה, כמו קסם.

אני חושבת שלק ג’ל זה פשוט אבקת פיות, או מחית פיות, או משהו, מעורבבת עם קצת צבע, נכון?

קיצור — מניקור פדיקור, צ’ק וצ’ק!

זהו, בגדול, לגבי ההכנות. רוצים לדבר קצת על החתונה עצמה?

יאללה.

במשך כל החודשים ולאחר מכן השבועות שקדמו לחתונה, לא התרגשתי במיוחד. או לפחות לא חשבתי שהתרגשתי. הייתי בטוחה שזה יגיע לקראת היום עצמו, אבל זה לא ממש קרה (חוץ מקצת לחץ שהתחיל לי בין הכתובה לחופה, והתרגשות על גבול הדמעות לפני החופה עצמה. אבל זה החזיק בדיוק חמש עשרה שניות).

ובכל זאת, בשני הלילות האחרונים לפני החתונה, לא ישנתי טוב במיוחד. בלילה הראשון עוד יכולתי להשתמש במקווה כתירוץ – לא טראומטי כמו שציפיתי שזה יהיה, אבל גם לא הדבר הכי כיפי שעשיתי בחיים שלי.. כאילו, מי יכולה להנות לטבול עירומה במים במשך מספר דקות כשאשה זרה צופה בה ואומרת לה אם היא טבלה כמו שצריך או לא? – אבל בלילה השני.. בלילה השני כנראה שזו היתה ההתרגשות.

אבל השינה הטרופה שלי דווקא יצאה לטובה. אתם מבינים, כמו כל כלה קלישאתית וסטריאוטיפית, ארגנתי מתנה קטנה לאסף לבוקר של החתונה: קניתי לשנינו מחזיקי מפתחות (לו המבורגר, לי פיצה) משי אהרון המוכשר להחריד, הזמנתי לו במיוחד גרביים עם אמוג’י מסוים שהוא בדיחה משותפת שלנו (כמובן שהוא בחיים לא ילך עם הגרביים, כי הוא הולך רק עם גרביים לבנים חלקים, אבל אני לא מתחרטת על כלום), כמה שוקולדים, כרטיס ברכה שכתוב עליו You’re the Jim to my Pam (אם אי פעם צפיתם ב”המשרד” ואתם זוכרים שאסף ואני הכרנו בעבודה, אתם מבינים למה) ועוד כמה דברים בקטנה, למשל גיפט קארד למסעדה האהובה עליו.

העניין הוא שלא הספקתי לסדר את כל המתנות בסלסלה, כפי שתכננתי, ולכתוב לו את הברכה שרציתי, מבעוד מועד. לא חשבתי על זה שאם שנינו בחופש יום לפני החתונה, זה אומר שהוא יהיה בבית כל היום, מה שלא יתן לי זמן פנוי לסדר את המתנה. יופי, מור. יופי.

אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות — שמתי שעון למוקדם מאד בבוקר (חמש? שש? לא זוכרת כבר) כדי לעשות את זה, ובסוף פשוט התעוררתי מעצמי באחת בלילה, לקחתי את כל הדברים, שהחבאתי במקור ליד הצד שלי של המיטה, לשירותים, התיישבתי שם והתחלתי לסדר הכל.

האם זה הרגיש לי הגיוני? מאד. האם הזעתי כמו החיים שלי? בהחלט. האם זה היה שווה את זה, כשאסף קם בבוקר, וגילה את סלסלת ההפתעות ליד המיטה? לגמרי.

קיצור, התחלנו את יום החתונה בקפה משותף, ואז התפצלנו. הוא נשאר לבדר את עצמו קצת בבית, אני נסעתי להורים.

הגעתי, קישטתי קצת את הבית (כי זה מה שכלה נורמלית עושה), סידרתי עוגיות וקאפקייקס שהכנתי בצלחות יפות שהבאתי מהבית (כאמור, כלה נורמלית), הנחתי על השולחן גם את צלחת הטבעות המהממת שהזמנתי מבחורה ממש ממש חמודה, והתפניתי לסיגל היימס, שבדיוק הגיעה עם מזוודת ציוד משוגעת ביד וחיוך על הפנים.

סיגל עשתה לי דברים בשיער (והתמודדה בגבורה עם החשמל שקפץ שלוש פעמים בזמן שהיא עשתה לי פן), ואז הייתי מעצבנת ולא לגמרי מרוצה, אז היא תיקנה קצת, והייתי הרבה יותר מרוצה.

ואז היא סירקה את אמא, ואני עשיתי רעש בצד.

אחר כך סיגל התחילה לאפר אותי, שתינו יחד קפה, אסף מור ודני-צלם-הווידאו-השולטטטט הגיעו והתחילו לגרום לי מבוכה קיצונית, כי כל הזמן שמעתי סביבי קליק-קליק-קליק והבנתי שמצלמים אותי ללא הרף, סיגל איפרה אותי בכאילו – בשביל הצילומים, אמא צילמה אותנו במצלמת הפולארויד שלי, אבא צילם בטלפון ודיווח בזמן אמת מה קורה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. בסך הכל, היה כיף.

ואסף הקדים ב.. חצי שעה? שעה? אחרי שהוא קישט את הרכב, אסף את הפרחים, נסע להורים שלו וסיים להתארגן, עדיין נשאר לו זמן. שעמם לו, אז הוא החליט פשוט להקדים. כי כך מתנהג חתן נורמלי. אז הוא הגיע וקיבל הוראה להישאר באוטו, במזגן, ולחכות שיבואו לצלם אותו ולומר לו מה לעשות.

אני, בינתיים, הלכתי להתלבש ולנעול נעליים (צהובות! יפות! צהובות!). אסף (צלם, לא אסף חתן – אלו היו השמות שהענקתי להם באותו היום) צילם את אמא מעמידה פנים שהיא סוגרת לי את השמלה, ואז צילם אותי מעמידה פנים שאני מסדרת את העגילים (הכל-כך-יפים של שלומית אופיר. גם את הצמיד שלי קניתי אצלה. בדרך נס, מצאתי גם מסרקיה יחסית זולה אצל איה בן יעקב. “יחסית זולה” במונחי חתונה, כן? זה שווה ערך ל”וואו, זה ממש יקר ובחיים לא הייתי מוציאה על זה כסף במצב רגיל” במונחי מור הקמצנית).

בגדול, כל היום הזה היה דברים שקורים באמת, ואז צילום של העמדת פנים של הדברים שקרו קודם באמת.

קיצור. אסף צלם צילם, ואז הלך לצלם את אסף חתן. אני המתנתי בסבלנות בחדר של ההורים, שלחתי סלפי לאביטל, העליתי תמונה של הנעליים שלי לאינסטה, דברים שהעבירו לי את הזמן.

ואז אסף חתן, אסף צלם ודני צלם וידאו שולט הגיעו הביתה. אסף חתן התמקם במרכז הסלון, עם הגב אלי. אני קיבלתי הנחיות לגשת אליו, לעשות לו טוק-טוק-טוק על הכתף, ואז לתת לו להסתובב אלי, לראות אותי, להתעלף ולחשוב “וואו, איזה מזל יש לי, היא כל כך יפה, איך היא הסכימה להתחתן איתי, איך???”.

זאת אומרת, אני בוחרת להאמין שזה מה שהוא חשב, ולא “וואו, איזה מזל רע יש לי, היא נראית כמו ביצה עם השמלה הלבנה והנעליים הצהובות, איך הצעתי לה להתחתן איתי, איך???”.

אז אסף התמקם, אני עשיתי טוק-טוק-טוק, הוא הנהן בהסכמה למראה השמלה, נתן לי את הזר שלי, אני הסתובבתי, הצלמים עשו קליק-קליק-קליק, אבא שלי המשיך עם הלייב בלוגינג שלו בוואטסאפ, היה מביך וכיף. ומביך. אמרתי כבר שהיה מביך?

אפרופו מביך, משם המשכנו לצילומי ההכנה. כמעט ויתרנו על כל העניין הזה, עקב מבוכה מראש שלי, כלומר התפדחות עזה מעצם המחשבה על הצילומים האלה, עם הפוזות המוגזמות והתמונות והמבוימות, ובעיקר התמונה עם הפוזה האהובה עלי —

החתן עומד, מביט אל האופק במבט אסרטיבי. הכלה עומדת מאחוריו, מחבקת אותו ומניחה את ידיה על החזה שלו, אוחזת בו ועוטה על פניה מבט כזה שאם היתה לה בועת מחשבה ליד הראש, היה כתוב בה “זה הגבר שלי! אני מרגישה כה בטוחה ושלווה, עכשיו כשיש גבר חזק וחסון שמגן ושומר עלי מפני כל”.

בסך הכל, I’m a big fan של כל עניין צילומי ההכנה. זה הזמן לציין שגם לא עשינו צילומי זוגיות או טראש דה דרס או סייב דה דייט או פאק מיי לייף?

סליחה, נסחפתי.

אז צילומי ההכנה שלנו. אסף צלם לקח אותנו לחורשה ליד חוות רונית – נכנס לי חול לנעליים, שולי השמלה שלי עוטרו בזרדים, ולקינוח מצאתי חרק קטן מטייל לי באזור הבטן, בין שתי השכבות העליונות של החצאי. חוץ מזה היה חם (חום של אמצע יוני, נכון, לא של יולי-אוגוסט, אבל עדיין.. חום של אמצע יוני בשלוש בצהריים), והכל היה מביך, ואני לא הפסקתי להתלונן.

“חם לי! אני מזיעה! אוף! למה זה קורה לי? אהההההה!”

אסף צלם צחק.
דני צלם וידאו שולט צחק.
אסף חתן היה המום וחשב “אני לא מאמין שאני צריך לשבור את הכוס, אני לא מאמין שאני צריך לשבור את הכוס”.

ואז אסף צלם החליט שלא מספיק, אז הוא לקח אותנו להצטלם מול רכבות עוברות, ליד החורשה. מכונית צפרו לנו. הרכבת צפרה לנו. אסף חתן נאלץ להחזיק אותי חזק כדי שלא אקפוץ מול הרכבת הנוסעת.

תכלס? היה מזעזע ומביך. אבל היה גם כיף ומגניב.

אני ממש מרגישה שהייתי צריכה לעמוד בהבטחה שלי לעצמי ולהתחיל לשתות בעשר בבוקר, כדי להגיע במצב רוח טוב יותר לצילומים, אולי אפשר היה להימנע מהמזעזע ומביך. או לפחות לקבל סוג אחר של מביך..

עכשיו אתם ודאי חושבים, “טוב זהו, מתחילים להתחתן, נכון? כמה עוד צילומי הכנה אפשר?”. עוד קצת, חמודים. עוד קצת.

נסענו ל”ביער”, שלפתי את שרשרת הדגלונים המהממת שלי, והצטלמנו עוד קצת, לא לפני שנשמטו לצלמים הלסתות — את? את, הבחורה שכל היום מתלוננת על כמה שהיא סובלת בצילומים? את מוציאה פתאום שרשרת דגלונים מהאוטו ומבקשת להצטלם איתה? מי את?

אז כן. אני. כי אם כבר, אז כבר. ובינינו, שרשרת הדגלונים הרבה יותר פוטוגנית ממני, אז בואו ננסה להציל את התמונות.

(יצאו תמונות הורסות)
(באמת, לא כאילו אני עפה על עצמי. התמונות יפות בלי קשר אלי. אני סתם הורסת אותן, הן הורסות נקודה. בקטע טוב)

ואז נכנסנו לגן. השעה היתה כבר שש, וביקשנו מהמשפחות שלנו להגיע בערך בזמן הזה. ההורים שלי, אחי ואחותי הגיעו תוך חמש דקות, האחד אחרי השני. המשפחה של אסף כבר היתה שם שעה קודם. לא מרגישים שהוא הבכור והראשון שמתחתן, ושהם היו לחוצים, נכון?

אז צילומי משפחות. כל הצד שלי. ורק עם האחיינים. ועכשיו רק עם אמא ואבא. ורק אני עם אמא. רק עם אחותי וגיסתי. ורק ההורים ואחי, בלעדינו בכלל (היי, אנחנו החתן והכלה, מה המטרה של תמונות בלעדינו?!). עכשיו הצד של אסף. ורק סבא שלו. ואחותו עם האחייניות שלי. ויאללה בלאגן.

רגע לפני צילומי המשפחות, אסף ואני עוד הספקנו לקפוץ לחדר החתן-כלה ולנשנש מהאוכל המעולה שמלצרית המשפחה המדהימה שלנו (היא היתה כזאת חמודה, רציתי לקחת אותה איתי הביתה) הביאה לנו לחדר. אחרי הצילומים, אסף משך אותי ביד ולקח אותי לראות את העיצוב בתוך האולם – עמדת הממתקים, הצנצנות והפרחים שסודרו על השולחן.

הכל היה מהמם, אבל כמובן שעדיין עברתי בין כמה שולחנות והחלפתי – הפרחים האלה צריכים להיות כאן, והצנצנת הזו בכלל צריכה להיות על השולחן ההוא. אמרו זאת יחד איתי: בריידזילה.

ואז חזרנו לקבלת הפנים, אני עוד הספקתי לקחת לי מוחיטו, לבקש מהאנשים הטובים בעמדת הפוקאצ’ות לפרגן לי פוקאצ’ה בלי תוספות, כי אני הכלה ומותר לי, לטעום עוף בטמפורה אחד (טוב, שניים), ואז זה התחיל.

אנשים. כל כך. הרבה. אנשים.

חלק הכרתי. חלק לא. חלק הייתי אמורה להכיר. חלק הכירו לי, וכבר שכחתי מי הם. ועוד אנשים. ועוד. ועוד.

זה היה.. אינטנסיבי. זה הצריך כוס מוחיטו שניה. זה גרם לי שוב להצטער שלא התחלתי לשתות על הבוקר.

אבל כולם באו והחמיאו לי על השמלה והיו חביבים ושמחים, אז מה יכולתי לעשות? זרמתי ושוחחתי וצחקקתי והצטלמתי ו–

אה, חותמים על הכתובה? והרב רוצה שאני אצטרף? כבר מגיעה!

חתמנו על הכתובה. והרב ביקש ממני לעשות פרצופים מאיימים לאסף, אז עשיתי. אני משערת שזה עבד, כי הוא חתם על הכתובה כמו ילד טוב. מצד שני, יש מצב שהוא בכלל לא שם לב אלי או לפרצופים שלו או על מה הוא חותם, כי כל מה שהיה לו בראש זה “אני לא מאמין שאני צריך לשבור את הכוס, אני לא מאמין שאני צריך לשבור את הכוס”.

ואז הלכנו להתחבא בחדר (רק לכמה דקות. אני לא מאמינה בלהתחבא בחדר עד החופה, כי.. היי, אנשים שעושים את זה — אתם מפספסים חצי מהחתונה שלכם, אתם מודעים לזה? קבלת הפנים זה כיף. יש שם מוחיטו ועוף בטמפורה ואנשים שמחמיאים לכם על השמלה. ממליצה בחום) לעוד כמה דקות, יחד עם ההורים משני הצדדים והאחיינים שלי (עכשיו הם כבר שלנו 😉 ), הידועים גם בתור השושבינות הכי יפות בעולם ונושאי הטבעת הכי חתיכים שיש.

 

 

 

 

אחר כך צעדנו, ואפרים שמיר שר, ואני שרתי יחד איתו, ואסף עדיין חשב על הכוס.

 

הרב דיבר – לא מדדתי לו זמן, אבל אני מאמינה שזה היה סדר גודל של שתים עשרה דקות – ואני עשיתי פרצופים לקהל ולעצמי, כי לקחתי את החופה יותר מדי בקלות. גם אסף עשה פרצוף – פרצוף של אדם שחושב על הדרך הטובה ביותר לשבור בכוס מול קרוב לארבע מאות אנשים.

 

לבסוף הגיע הרגע האמת. אסף הבטיח לירושלים לא לשכוח אותה, אני לקחתי נשימה עמוקה והבטחתי לא לצחוק אם הוא יפספס, ו…

לשמחתי, לעולם לא נדע האם הייתי מצליחה לעמוד בהבטחה שלי או לא.

בום! Congratulations and jubilations!

אסף חייך חיוך של הקלה, אני רקדתי יחד עם קליף ריצ’רד ושלפתי לעצמי את ההינומה מהראש (כל התדריכים שסיגל עשתה לאמא שלי היו מיותרים, ברגע האמת פשוט משכתי את הסיכה של ההינומה והוצאתי אותה מבלי לחשוב פעמיים), אנשים קפצו עלינו, אני רציתי לברוח אבל הייתי מכותרת מכל הכיוונים, אז התפשרתי על לצעוק על חברה שלי “תפתחי לי את הכפתור של השל*, אני לא מצליחה!!” וזרמתי עם החיבוקים. כנראה ששני המוחיטואים התחילו כבר להשפיע בשלב הזה.

*הרב רצה אותי חסודה, אז נאלצתי להתכסות בחופה בשל שאביטל הנהדרת נתנה לי יחד עם השמלה.

אחר כך הצטלמנו עם השולחנות ואבא שלי הקריא ברכה והוקרנו על המסכים מצגת של תמונות שלנו (עם “כלים שלובים” של גידי גוב ברקע, כי אמא שלי מכירה אותי) ואחר כך ברכה משולבת של אחות של אסף והאחיינים שלי —

“לאן אסף ומור צריכים לנסוע לירח דבש?”
-“להוואי”

“איפה הם צריכים לגור?”
-“ליד המים בהוואי”

“איזו עוגה מור צריכה להכין לאסף ליום הנישואין הראשון?”
-“שוקולד וונילה” (במבטא אמריקאי קל)

“ואיזו מתנה אסף צריך לתת למור ליום הנישואין?”
-“כרטיס להוואי, כי אם הם יהיו שם בירח הדבש, זה יהיה ממש כיף”
-“קופסא של כל הדברים שצריך כדי להכין עוגת שוקולד”
-“אני רוצה שהוא יקנה לה תינוק”

“ומה נאחל להם בחיים המשותפים ביחד?”
-“המון בלונים!”
-“אושר, חיוך ושמחה”

ואז הגיע הרגע הבאמת מביך של הערב (כן, זה רק הולך ומחמיר): הסלואו.

אני התנגדתי קשות לסלואו. אסף רצה. אני בחורה זורמת, אז התפשרתי איתו. נתתי לו גם לבחור את השיר, אז הוא הלך על הקיטש האולטימטיבי — Just the way you are (של בילי ג’ואל, לא ברונו מארס. תירגעו). ואני זרמתי. והתעלפתי ממבוכה, הזכרתי כבר את עניין המבוכה?

ואז הגיע כל עניין הריקודים והאלכוהול (אסף שתה צ’ייסרים, אסף שתה צ’ייסרים! אסף, הבחור שלא שותה כלום חוץ מבירה, שתה צ’ייסרים! ויש תמונות מצחיקות מאד שמתעדות את החטא ועונשו, כלומר את רגע השתיה והרגעים לאחר מכן, כלומר הפרצוף המתעוות של אסף, והתמונות האלה הן הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים*).

*שיט, שוב שכחתי שיש פיצה בעולם. אז הדבר השני הכי טוב שקרה לי?

ואחרי הריקודים והאלכוהול, משום מה הגיע השלב של להושיב אותנו על כסאות ולהרים אותנו. למה? למה? למה? אני לא אדם של ריגושים ואקסטרים, אני נלחצת מרכבות הרים, למה לעשות לי דבר כזה? אגב, “חברים” שיזמו את עניין הכסאות, ראינו בווידאו בדיוק מי אתם. לא נשכח ולא נסלח.

באזור שתים עשרה הרחבה התחילה להתרוקן, כי זה היה אמצע שבוע בחדרה, וכל החברים שלנו גרים באזור המרכז ועובדים, לא כי אין לנו חברים! באמת, יש לנו חברים!

זאת אומרת, יש לנו איזה שני חברים. כל אחד!!

קיצור, קצת אחרי שתים עשרה וחצי האחייניות שלי ביצעו את הריקוד שהן הכינו לחתונה, לצלילי Just the way you are (הפעם כן של ברונו מארס), והחתונה הסתיימה. בתזמון מושלם, יש לציין, כי זה הרגיש כאילו הרגליים שלי והשלפוחית שלי ערכו התערבות בשלב הזה, מי יתפוצץ קודם.

פירוט יתר?

בכל אופן, בערך בשתיים בלילה כבר היינו בבית. תשעים-סיכות-שהוצאתי-מהראש-לאחר-מכן, הלכנו התעלפנו לישון. למחרת ההורים הגיעו אלינו לפתיחת המתנות המסורתית (איזה כיף זה כסף!), ולמחרת הלמחרת, נסענו לסוף שבוע באילת —

 

 

היינו בבריכה. היינו בים. קניתי נעלי דונאטס. עשיתי טיפול שהיה מורכב מפילינג קפה ועטיפת ושוקולד — זה גרם לי להרגיש ולהריח כמו עוגה, וזה נפלא בדיוק כמו שזה נשמע. אכלתי את כל הגלוטן בעולם. המלון שלח לנו פרלינים טעימים ובקבוק יין (שלא הצלחנו לפתוח, אבל אנחנו גם ככה לא באמת שותים יין. אסף בכלל עדיין לא התאושש מהצ’ייסרים בשלב הזה..), כי הוא שמע שאנחנו בירח דב–

 

 

אוקיי, יכול להיות שהסתובבתי וצעקתי “אנחנו בירח דבש, אנחנו בירח דבש”.

 

ואז הגיע יום ראשון, וחזרנו לעבודה ולשגרה, ושנאנו את החיים שלנו.

אבל העיקר הוא ששמרתי על שם המשפחה שלי, כי כפי שכבר סיפרתי לכם פעם, שמו המלא של אסף הוא אסף קייק. חוץ מביום של החתונה, כשהוא היה אסף חתן.

סתם סתם, העיקר הוא שהיו לי נעליים צהובות ועמדת ממתקים ונצנצים על הלק.

ואיזה כיף.

כמה הערות לסיום:

אין דבר כזה מושלם. החתונה שלנו לא היתה מושלמת. היא היתה מאד, מאד, מאד כיפית. נהנינו מכל רגע. בא לנו לחזור אליה. אנחנו עדיין מסתכלים על התמונות וצופים בסרטונים ונזכרים בכל מיני דברים.

שנינו מצטערים על זה שלא אכלנו יותר, אפילו שתכננו ובנינו על האוכל הטעים של אבשה. חבל לנו שבכלל לא ראינו את הקינוחים בחתונה. שמענו שמועות שהיו כאלה, אבל חוץ מקינוח אחד שחברה ניסתה לתת לי, ולא התחשק לי (מי אני?!), אז הפניתי אותה לאסף – קינוח שאפילו תועד בתמונה – לא ראיתי אף קינוח, ולא צולם אף קינוח.

שנינו מתבאסים קצת שהחתונה הסתיימה יחסית מוקדם, אבל היינו מוכנים לזה, ואנחנו שמחים שאנשים כן נהנו בכל הזמן שהחתונה נמשכה.

תמיד יהיו דברים – חלק קטנים, חלק גדולים – שירגיזו אתכם. החברים של ההורים שיתקשרו אליכם בבקשות הזויות ולא רלוונטיות חודשים לפני האירוע. בני המשפחה שיחליטו לא לבוא ברגע האחרון ובגללם תשבו לסדר את כל השולחנות מחדש, ערב לפני החתונה. החברות שייזכרו להודיע בין יום לשלוש שעות לפני החופה שהן לא מגיעות.

הדוגמאות, לצערי, מבוססות על מקרים אמיתיים. אבל זה לא משנה —

מי שכן יגיע, ירצה להיות שם. וירצה לחגוג ולהנות אתכם. יצטלם אתכם במשקפי שמש צבעוניים מטופשים, ויסדר לכם את ההינומה, ויעזור לכם להסיר את השל בסוף החופה, וירים אתכם על כסאות במהלך הריקודים, וידאג לכם לקינוחים ולמלא, מלא כוסות מים, ופשוט יהיה שם. ויחגוג.

ואיזה כיף.

חתונה זה כיף. אם לוקחים את הכל בפרופורציה (או את הרוב — אין חתונה מושלמת, ואין גם זוג שלא רב במהלך ארגוני החתונה. ואם כן, כנראה שמדובר בזוג רובוטים), ועושים דברים יחד, בצורה רגועה ולא לחוצה, ומשתדלים להנות, זה כיף.

מצד שני, אם תשאלו את אסף, תשעה חודשים זה הרבה. יותר. מדי. זמן לתכנן חתונה. ועיצוב זה מטופש, אף אחד לא מסתכל על זה, אין צורך להוסיף שום דבר מעבר לבסיס שהמקום/קייטרינג מספק.

מצד שלישי, מי שואל אותו בכלל? הוא בסך הכל החתן. שיתרכז בשבירת הכוס וזהו*.

*אני צוחקת בשש מאות אחוז. אסף היה החתן הכי מעורב EVER, ואני מתה על זה.

ותודה לאסף מור (איזה כיף שהשם הפרטי שלו הוא השם של החתן, ושם המשפחה שלו הוא השם של הכלה!!) על רוב התמונות המעולות פה, ולחברים ובני המשפחה שלנו על כל שאר תמונות האווירה הכיפיות…

אה אה אה, ותודה לכל מי שהגיע עד הנה ושרד. אני בטוחה שהיה לא קל. אתם הגיבורים שלי.