יום הפיצות 2016

לפני חצי שנה בדיוק חגגתי יום הולדת שלושים.

לאף אחד, אני יודעת. אבל פתאום נזכרתי שלא סיפרתי לכם על יום הפיצות שלי, והחצולדת* שלי הרגיש כמו זמן טוב לזה.

*האקדמיה ללשון כרגע הוציאה חוזה על הראש שלי, נכון?

הסיפור הוא כזה:

לפני קרוב לשנתיים, קראתי בבלוג שחביב עלי עד מאד, Cake over Steak, על יום הפיצות שהיא קיימה יחד עם כמה חברים. בגדול, במשך שתים עשרה שעות, החבורה ביקרה בעשר פיצריות בעיירת המגורים שלהם, וכולם בלסו פיצה.

או במילה אחת — חלום.

כבר אז התחלתי לפנטז על יום פיצות כזה משלי. מיד העליתי את הרעיון מול נטלי, וזרקנו מלא אופציות למקומות לבקר בהם.

וכמובן… לא עשיתי עם זה כלום.

עברה שנה, שרה שמעדיפה עוגות על פני סטייקים (זה נשמע יותר טוב באנגלית) ערכה יום פיצות נוסף, הפעם בפילדלפיה, והקנאה שלי לא ידעה גבולות. הפוסט שלה התפרסם ארבעה ימים לפני החתונה שלנו, כלומר חמישה ימים לפני שזה הפך להיות הדבר הכי הגיוני בעולם בשבילי לאכול מלא מלא מלא פיצות ביום אחד (אמרה הבחורה שאכלה פיצה בערב לפני החתונה..).

הפוסט שלה גם התפרסם חודש וקצת לפני יום ההולדת השלושים שלי, דבר שלחלוטין גרם לי לרמוז/לבקש בעדינות/לדרוש מפורשות שזו תהיה מתנת יום ההולדת שלי מכל מי שהיה מוכן להקשיב. וגם ממי שלא.

לשמחתי, אסף כן הקשיב. וגם נטלי. וכך התארגן לי יום כיף חצי-בהפתעה.

ביום שישי בבוקר שאחרי יום ההולדת שלי, נפגשנו טל ואופיר, נטלי ונמרוד, אסף ואני. התחלנו את היום באסקייפ רום בהשראת ברייקינג בד — אסף בחר את החדר הזה כי בדיוק היינו בשיאו של מרתון צפיה (באיחור של.. מאתיים שנה?).

אחרי שהצלחנו לצאת מהחדר (אם אתם נתקעים באסקייפ רום, קחו את טל אתכם. הבחורה הפציצה שם!), הגיע החלק ה”הפתעתי”.

קצת לא נעים לי לחשוף, באיחור של חצי שנה, שבעצם ידעתי על יום הפיצות שלנו (או כמו שנטלי קראה לו, “פיצה הופ”. אני עדיין מעדיפה את השם “פסטיפיצה”). מה שקרה זה שכולם חשבו שאני לא יודעת, וזו הפתעה, רק ש..

רק שבעצם אסף גילה לי מראש שאנחנו עושים יום פיצות. אבל אז הוא הבין שהאחרים חושבים שזו הפתעה, אז הוא ביקש ממני להעמיד פני מופתעת.

אופס?

בכל אופן.

במסלול שלנו, אותו בנתה בכשרון רב נטלי, היו חמש תחנות (בסוף הגענו רק לארבע), כולן בתוך תל אביב, כי רצינו לעשות את הכל ברגל: בכל מקום שהגענו אליו, הזמנו פיצה אחת, רגילה (כי אסף ואני לא אוכלים כלום על הפיצה, וזה היה יום ההולדת שלי, אז הא!). אם היו גדלים, לקחנו את הגודל הקטן ביותר. לא הזמנו שום דבר אחר לאכול, והשתדלנו לשתות מספיק כדי לא להתייבש (הלכנו המון ברגל. בחום של אמצע יולי).

אה כן, ואמנם חלק מהזמן היינו שישה אנשים, אבל רק ארבעה מאיתנו אכלו, כי טל ואופיר שנאו אותנו. סתם, היו להם סיבות פחות דרמטיות.

אז איך היה? איפה היה טעים? איפה פחות? בואו נצא לדרך!

***

מסעדת מגזינו היתה הראשונה במסלול שלנו, כי היא היתה במרחק של ממש כמה דקות הליכה מהאסקייפ רום. אני חייבת לומר שנטלי כבר אמרה לי מספר פעמים בעבר שאני חייבת לנסות את הפיצה שלהם, אבל לאסף ולי לא יצא לבקר במסעדה עד ליום הפיצות שלנו.

וואו, כמה שנטלי צדקה.

הגענו למסעדה קצת אחרי שתים עשרה בצהריים, רעבים מאד. אז הזמנו פיצה אחת. שישה אנשים. פיצה אחת. חלום (בלהות) של כל מסעדה. כמובן שהסברנו למלצרים במקום שאנחנו במסע של פיצות, ודווקא היתה התלהבות מצדם. בסך הכל, הם קיבלו ממש בהבנה את הקמצנות הקולינרית שלנו – היה עוד מסע ארוך לפנינו.

תקראו לי מוזרה, אבל בדרך כלל אני פחות אוהבת פיצות שחלקן אדום, חלקן לבן. אני אוהבת כשהכל מתערבב יחד לכדי כתום ג’ינג’י כזה. מוזר, אני יודעת, זה בדרך כלל פחות איכותי, ובכל זאת.. אני אוהבת את הפיצות שלי אחידות.

הפיצה של מגזינו אדומה עם כתמים לבנים. זה לא הפריע לי. לא הפריע לי כלל וכלל. הפיצה היתה פשוט מצוינת, כולנו הסכמנו פה אחד (פה מלא פיצה), ורק הידיעה שאנחנו בתחילת היום מנעה בעדי להזמין עוד פיצה אחת שלמה, רק בשבילי.

בסך הכל, סיפתח (“סיפתח”. ככה מדברת זקנה בת שלושים) מעולה למרתון שלנו.

אה, והמקום עצמו מעוצב מהמם בעיניי. אוף, הלוואי שהם היו עושים משלוחים.

ממגזינו המשכנו לפיליפ בקרליבך-אבן גבירול, פיצריה שאנחנו מכירים ודי מחבבים, אפילו הזמנו מהם מספר פעמים בעבר.

באופן כללי החוויה היתה קצת פחות מוצלחת. אין יותר מדי מקום ישיבה בתוך המסעדה, ובחוץ היה חם נורא (המאווררים במקום לא ממש פעלו).

לאחר התלבטות בין הפיצה הגדולה יותר לגדולה פחות, הלכנו על הגדולה פחות. עדיין היינו רעבים, אמנם, וצעדנו לא מעט בין התחנה הראשונה לשניה, ובכל זאת.. לא רצינו להרוג את עצמנו.

כאן, כפי שאפשר לראות בתמונה, כבר קיבלנו פיצה הרבה יותר ג’ינג’ית, כמו שאני אוהבת. לפיצה, אגב, לקח לא מעט זמן להגיע, והדעות עליה היו חלוקות. אסף ואני אהבנו אותה – אם כי עדיין חשבנו שמגזינו היתה מוצלחת יותר – אבל נמרוד ובעיקר נטלי פחות התחברו.

בשלב הזה טל ואופיר נטשו אותנו (יכול להיות שכבר הסתובבה שמועה על חבורת משוגעים שמסתובבת בתל אביב ומזמינה פיצה אחת קטנה בכל מקום, והם לא רצו לקשר את עצמם לטירוף הזה), וארבעתנו הנותרים היינו.. ממש לא רעבים, אבל עדיין לא מעולפים. אז המשכנו.

תחנה שלוש ביום הפיצות היתה טוני וספה, סניף רוטשילד.

מודה ומתוודה, בפעם האחת שאכלתי בטוני וספה בעבר, היה לי נחמד. לא מעבר. מבחינתי, הם לא השתוו לזותא אהובתי, פיצה המוגשת כמו טוני וספה, במלבנים ולא במשולשים, והיא עדיין אחת הפיצות האהובות עלי, אפילו שאני כבר לא גרה שתי דקות הליכה משם, כמו פעם (מזל שהם עושים משלוחים. פחות מזל שאסף מדי פעם מחליט שהוא פחות מתחבר אליהם).

בקיצור, החוויה השניה שלי בטוני וספה היתה, בעיקר, משונה. המוכרים במקום היו, ובכן, משונים. הרגשתי כאילו זרקו אותי לתוך סרט אמריקאי על מתבגרים שמחפשים את עצמם ובעיקר את הסגנון המוזיקלי שלהם (מטאל מטאל מטאל צרחות מטאל מטאל קעקועים מטאל).

לשמחתם של נטלי ונמרוד (שנהפוך אותם לפאואר קאפל ופשוט נקרא להם נמרוטלי מעכשיו והלאה?), בטוני וספה לא מזמינים פיצה שלמה, כלומר כל אחד מאיתנו לקח מלבן, כלומר הם יכלו להרשות לעצמם ולהתפרע עם התוספות. כמובן שאני לא זוכרת איזו פיצה הם לקחו בסוף, אבל הם היו מרוצים.

אסף ואני לקחנו יחד מלבן – שימו לב, זה מפתיע – בלי תוספות. הפיצה היתה טעימה וכיפית, אבל העניין במקום כמו טוני וספה הוא שלא מכינים פיצה טריה בכל הזמנה. הפיצות עומדות שם ופשוט עוברות חימום מחדש כשמזמינים (כן, כמו בכל מקום שמגיש סלייסים של פיצה). אז הפיצה שלנו אמנם היתה טעימה, בסך הכל, אבל החימום המחודש נתן לה מרקם מעט יבש וטוסטי, שאסף ואני פחות אהבנו.

לסיכום: בסך הכל טעים, אבל הלוואי שהיינו מגיעים בדיוק כשהיתה יוצאת פיצה טריה.

הפיצה בבוגרשוב, התחנה הרביעית שלנו, הצריכה הליכה של כמה וכמה דקות. וטוב שכך. בשלב הזה כבר התחילו קשיי הנשימה, והרגשנו כמו ארבע פיצות מהלכות. ובכל זאת, לא עמדנו לוותר, במיוחד אחרי שקיבלנו מספר המלצות באינסטגרם עליה, תוך כדי הדיווח-בזמן-אמת שלנו.

איכשהו מצאנו מקום לשבת, אפילו שהמסעדה היתה די מלאה. איזה מקום כיפי! הטאבון במסעדה נראה חלומי, הטבח הקפיץ וסובב בצק של פיצה מול העיניים שלי, ובסך הכל ממש נהנינו (זו היתה הפעם הראשונה של כולנו).

כדי להיות נחמדים לנמרוטלי, ולהראות שאנחנו בכל זאת קצת גמישים עם המוזרות שלנו, אסף ואני הסכמנו שכולנו נחלוק פיצה עם מוצרלה באפלו, עם טעם קצת יותר חזק, ולא “סתם” מוצרלה. הפיצה היתה מאד מאד טובה, אם כי הצד הבעייתי של השולחן היה שמח אם הפיזור של הגבינה היה מעט יותר אחיד. לולא מגזינו, יש מצב שהפיצה היתה גם ה-פיצה מבחינתנו.

בסך הכל, כולנו מאד נהנינו, וסיכמנו שחייבים לחזור לשם מתישהו. אולי ביום שלא נהיה בו אחרי שלוש פיצות אחרות…

***

בעקרון, כפי שכתבתי בהתחלה, היה גם לוקיישן חמישי, אבל החלטנו לעצור אחרי ארבעה מקומות. מיותר לציין שאני הייתי בנויה להמשיך גם למקום נוסף, אבל הבנים היו על סף עלפון (חלשים), אז אמרנו די.

היתה רק בעיה אחת במסלול שלנו: הוא לא היה מעגלי, כלומר היינו צריכים לצעוד עכשיו מבוגרשוב למנחם בגין ברגל. אחרי ארבע פיצות. בחום של יום שישי אחר הצהריים באמצע יולי. עשרים ושש דקות הליכה (בדקתי עכשיו בגוגל מאפס, סמכו עלי). לא היסטרי במצב רגיל, אבל בהתחשב בנסיבות.. לא פשוט.

כל הדרך דנו ב”שנמשיך ברגל” או “שנקח מונית”? דנו ודנו ודנו, עד שהגענו לאוטו.

זאת אומרת.

לא בדיוק.

אתם מבינים, היה לנו זמן לחשוב תוך כדי ההליכה. נכון, אכלנו כבר ארבע פיצות. נכון, היינו מותשים ומעולפים. נכון, היה חם. המסקנה המתבקשת היחידה היתה שהיינו צריכים למגזינו לקינוח.

בום.

לא ציפיתם, נכון?

אז כן, סגרנו מעגל במגזינו. חזרנו כדי לדווח להם שהם היו המנצחים הגדולים שלנו (לא חושבת שזה שימח אותם במיוחד שארבעה אנשים מוזרים הכריזו עליהם כמנצחים), וכדי לשאול את המלצר החמוד “מה זה? מה זה? מה זה?” על כל קינוח בוויטרינה.

בסוף בחרנו טארט שוקולד ולוטוס חביב כדי לשמח את אסף, וטארט לימון מעולה כדי לשמח את כל השאר. ומלא אייס קפה לכולם (כמעט. יופי, אסף, תהרוס את הרצף!).

ולא, למרבה הצער, לא הזמנו עוד פיצה. לא אשקר לכם, בראיה לאחור, אני קצת מצטערת על זה. במיוחד כי עברה חצי שנה, ועדיין לא חזרנו לשם. או ל”הפיצה”.

אז לסיכום: כולנו הענקנו למגזינו את המקום הראשון, “הפיצה” במקום השני – נכון, הקרב לא הוגן, הגענו למגזינו רעבים ול”הפיצה” מפוצצים, ו”הפיצה” עדיין הצליחה להרשים אותנו. ובכל זאת.

לגבי המקומות השלישי והרביעי (שנהיה חיוביים ונקרא לזה “המקום הראשון והשני מהצד השני”?) — נמרוטלי מיקמו את טוני וספה לפני פיליפ; אסף ואני דירגנו אותם הפוך.

בכל מקרה, היה היה יום כיפי להחריד, וכשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, מיד ביקשתי מאסף להבטיח לי שנשחזר אותו שוב השנה. הוא ניסה לשכנע אותי שעדיף לעשות יום המבורגרים או יום שניצלים, אבל אני דרשתי ממנו להסתכל לי בעיניים ולהבטיח לי.

הוא, מצדו, קרא לי נודניקית. נראה לי שאפשר להתייחס לזה כהבטחה, לא?

***

אני כן רוצה לציין עוד פיצה אחת — כשכתבתי על יום הפיצות שלי בפייסבוק, פנתה אלי בהודעה אישית בחורה חמודה מדומינוס והעניקה לי פיצת שף של אסף גרניט במתנה, כדי שחגיגת הפיצות שלי לא תסתיים.

אז אמנם אני לא אוכלת את הפיצות האלה, כי יש עליהן דברים, אבל אסף וחבר שלו די נהנינו, בזמן שאני נשנשתי לי פיצה רגילה שהזמנו בנוסף.

אני חייבת לציין שדומינוס לא ביקשו ממני לכתוב שום דבר, ואני לא משווה בין האיכות שלהם לבין המקומות שביקרנו בהם ביום הפיצות שלנו, אבל זה היה מאד נחמד מצדם, ודומינוס – לדעתי – היא כן פיצה כיפית, והיא לחלוטין נמצאת גם ככה ברוטציית הפיצות-שאנחנו-מזמינים-הביתה-כשאנחנו-מזמינים(-וזה-קורה-הרבה). אז זהו.

***

לסיכום של כל הסיכומים: אני ממליצה לכם בחום גם לערוך סבב פיצות שכזה — ככל שתהיו יותר אנשים, אגב, תוכלו להתמודד עם יותר מקומות ויותר פיצות, אז ווהו לכם! כן הייתי משתדלת לשמור על רדיוס יחסית קטן, או לפחות סביר, כדי שתוכלו ללכת ברגל בין מקום למקום, כדי להרגיש טיפה פחות כבדים תוך כדי ובמיוחד בסיום היום הזה. אה, ואם המלצרים במקום מעקמים לכם בפרצוף על זה שאתם מזמינים רק פיצה אחת, נסו להסביר להם מה אתם עושים, אולי זה יגרום להם להעריך אתכם קצת יותר. או לחשוב שאתם מופרעים לגמרי. ווהו?

אה אה אה, וקחו אתכם מצלמת פולארויד לתעד את הכל!!!

טוב, אז אממ מי מצטרף אלי ליום פיצות באזור אפריל-מאי*?

*אמצע יולי זה אחלה זמן ליום הולדת; פחות להסתובבות רגלית מרובה…