ארוחת בוקר

מספר מחשבות והגיגים אקראיים. אנשים שאני לא מבינה #1: אנשים שמסתובבים יחפים בעבודה. וכן, גם “רק גרביים” נחשב להיות יחף! כאילו.. למה? אז נכון שאני קצת…

מישהו מוכן להסביר לי מה קורה? בשיא הרצינות, מה זה? איך יכול להיות שיורד כל כך הרבה גשם במשך כל כך הרבה זמן? מישהו צריך לרמוז…

טוב, תקשיבו. אני לא רוצה להתלונן או משהו כזה, אבל זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב פשוט אין לי ברירה: כואב לי כל הגוף. אין לתאר…

מצד אחד, אני אוהבת לכתוב. ולדבר. הרבה. אני חושבת שכבר הבנתם את זה, לא?   מצד שני, אני אוהבת לישון. אני לא מתפקדת בלי מספיק שעות…

את הבירה הראשונה שלי שתיתי באזור גיל עשרים ואחת.* * הייתי ילדה טובה.** ** נשארתי ילדה טובה. בפעמים הראשונות לקח לי שעה פלוס פלוס לסיים כוס.…

כשהתחיל סגר הקורונה לפני חודשיים, כולנו נכנסנו לטירוף של מטבח בכלל ואפיה בפרט. לחם בננות, לחם מחמצת, קפה הדלגונה היפה-אך-לא-באמת-טעים-אבל-הוא-ממש-יפה-אז-כולנו-נעמיד-פנים-שהוא-גם-טעים. באינסטגרם שלי כיכבו בעיקר בראוניז, פנקייקים וכדורי שוקולד.…

בואו לא נעמיד פני מופתעים. הרי אמרתי לכם כבר, ואני מצטטת (כן, את עצמי) — “אני לא רואה מנוס מלנסות את זה בימים הקרובים”. “את זה”…

או או. נראה לי שסוף העולם הגיע. אין לי מה לומר. לא, ברצינות. אני יושבת פה, מנסה לחשוב על מה לדבר ופשוט לא מוצאת. כמעט התחלתי…

יום שישי. שבע וחצי בבוקר. טל אמורה להגיע אלי רק עוד איזה שעתיים ליום האפיה המשותף שלנו, ולי כבר יש פתיחה לפוסט: וכן, גם טרחתי לספר את זה…

אז לאנשים מסוימים (אהמ אמריקאים) יש נטיה לומר לחם על סתם דברים. דברים שאנשים (אחרים. לא אותם אנשים שכבר הזכרתי) היו עלולים להסתכל עליהם במבט עקום לו…

לפני מספר שבועות סיפרתי לכם שקניתי תותים. לראשונה בחיי. ואני לא אדם שאוכל תותים. זאת אומרת, אני לא לא-אוכלת תותים, אלא.. לא אוכלת. שניה, אני אנסה לפשט. יש…

אז הצטרפתי לעוד פרויקט. כי זה מה שהייתי צריכה. עוד משהו להתעסק איתו. כי יש לי כל כך הרבה זמן פנוי. אבל כשרחלי שאלה אם אני רוצה להצטרף…