עוגיות שיבולת שועל ושוקולד צ’יפס בסיר

תראו, זה לא באמת מקרה שאני מפרסמת את העוגיות האלה דקה וחצי לפני יום כיפור.* עם כל הצ’יפס** האלה שיש בהן, אני מרגישה שתצטרכו לאזור את כל הכוחות הנפשיים שלכם ולנצל את כיפור כדי לסלוח לי.

* שקר. זה הכי מקרה.

** שוקולד-, חמאת בוטנים-, קרמל- ושות’. לא רצועות תפוחי אדמה שמטגנים בשמן עמוק. אל תסתכלו עלי ככה, יש אנשים שחשבו ככה פעם.

 

בכל אופן.

הייתם מצפים שאחרי שסיימתי קורס קונדיטוריה (תירגעו, זה עדיין לא הזמן לקולולו. מבטיחה לכם שיהיה לזה זמן בהמשך השבוע ו/או החודש ו/או תקופת החגים. והרבה תמונות. ואולי אולי קצת מלל. אתם יודעים שאני לא אדם של מילים), הדבר הראשון שאכין לא יהיה עוגיות שיבולת שועל ושוקולד צ’יפס, הדבר הכי אמריקאי שיש (ושבמקרה גם הכנתי כבר 423 גירסאות שלו בעבר).

אז ציפיתם. טעיתם. לא נורא, קורה לכולם. אספו את עצמכם והמשיכו הלאה.

 

נניח שבכל זאת לא נפלתם מהכסא עקב בחירת המתכון המהפכנית שלי. הייתם אולי מצפים שאחרי שסיימתי קורס קונדיטוריה אני אדע לומר למה שתי תבניות של אותו בצק שנאפו יחדיו למשך אותה כמות זמן באותו התנור יצאו שונות לגמרי – התבנית האחת הכילה עוגיות קטנות יחסית, שמנמנות ועבות, ואילו אחותה אכלסה עוגיות גדולות יותר, במובן הרחב, במובן של קוטר העוגיה עצמה, אך דקיקות למדי.

 

אז ציפיתם שוב. טעיתם שוב. זה כבר מתחיל להיות מביך בשבילכם, אבל עדיין לא נורא. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

 

למשל…

 

הייתם יכולים להתמכר לשתי אפליקציות נוספות של תמונות, כאילו אתם לא עושים מספיק נזק עם האינסטגרם שלכם, ולעשות מלא שטויות איתן. ואז לחלוק את השטויות האלה עם העולם.

 

הייתם יכולים לגלות שכל ההודעות שעברו ביניכם לבין אחותכם התחילו להגיע גם להורים שלכם. ושהם ענו. בשמכם. בלי להתכוון. מזל שתוכן השיחה היה איזו שמלה תלבשו לחתונה מסוימת ולא משהו יותר מביך. כאילו.. אמנם היו כמה דקות במהלכן הייתם חושבים שהתמונה שלכם בשמלה, אותה שלחתם לאחותכם, נשלחה לכל אנשי הקשר שלה ולא רק לאמא ואבא, וזה באמת עלול היה להיות מביך למדי (מזל שהשמלה היתה יפה. ושיחסית לעצמכם לא נראיתם כזה גרוע, כי לא אכלתם יותר מדי בשבוע וחצי האחרונים, אז השלתם ממשקלכם את כמות הגרמים שיש בשקית במבה, פחות או יותר. קטנה. ושבמקרה חייכתם כשצילמתם את עצמכם. אם כי יש מצב שזה יותר מביך. מי מצלם את עצמו במראה ומחייך?). אבל בסוף רק אמא ואבא ראו. אז הייתם יכולים להירגע למרות הכל.

 

אה, הייתם יכולים להתעורר בארבע בבוקר, לשמוע רעשים מהמטבח ולקום בהיסטריה, מתוך מחשבה שזהו, היונים שהתמקמו מחוץ לחלון שלכם אתמול ונשארו שם לאורך. כל. היום. תוך זריקת מבטים ביקורתיים ושופטים לכיוונכם ללא הרף סוף סוף מצאו את דרכם לתוך הבית. באמת, הייתם יכולים לצעוד לסלון, כועסים ומפוחדים בו זמנית, מתוך מחשבה – לא, ידיעה – שברגע שתדליקו את האור, תמצאו מושבה שלמה של יונים בדירה. בסדר, אז בסוף כשהייתם מדליקים את האור הייתם מבינים שאתם כנראה צריכים לעשות בדיקת דם בהקדם, שכן רמת הפרנואידיות בגוף שלכם עלתה פלאים לאחרונה ושאין שם ולו חצי יונה (וואו, גם אתם חטפתם עכשיו צמרמורת רק מהמחשבה על חצי יונה בסלון החשוך השלי? זאת אומרת, שלכם? זה נשמע קצת כמו משהו שהמאפיה היתה יכולה לעשות, לא?), אבל עדיין קמתם מהמיטה בארבע בבוקר, חוויתם רגע של חרדה ובסוף חזרתם לישון מתוך ידיעה שעוד שעתיים וחצי צריך לקום וללכת לעבודה. כל הבאסה.

 

שלוש ורבע שעות אחרי תקרית היונים הייתם יכולים לצאת מהדירה, לנעול את הדלת ולרדת למטה (ברוך בורא המעלית. בעיקר בימים שאתם מחזיקים תבנית עם עוגה וקופסא מלאה עוגיות), ולגשת לדלת הבניין כדי לצאת לאוטו… רק כדי לגלות שהידית שהיתה מחוברת לדלת לפני פחות מעשר שעות, כשנכנסתם לבניין בפעם האחרונה, לא שם. ואתם לא יכולים לצאת מהבניין אם אין ידית. אז כן, אתם לכודים בתוך הבניין ולא יכולים ללכת לעבודה (במחשבה שניה, אני לא מצליחה להבין למה בעצם אני מתייחסת לאירוע הזה כדבר שלילי), ואתם מחזיקים עוגה ועוגיות וכבד לכם. ואתם נועלים סוג של עקבים, אז מתחיל להיות לכם קצת לא נוח. בסוף הייתם מוצאים את דרככם החוצה (לא ברור מה בדיוק קרה בדקה וחצי שעליתם לדירה בעצתו של אבא שלכם כדי לראות אם במקרה יש לכם פלייר שיעזור לכם לחלץ את עצמכם מהבניין – וברור שאין לכם, מה בדיוק אתם אמורים לעשות עם פלייר? אפשר לאפות איתו או משהו? – אבל כשחזרתם למטה והתאחדתם עם העוגה והעוגיות שהשארתם על המדרגות בקומת הקרקע, גיליתם שקוסם כלשהו הצליח אישהו לפתוח את הדלת והעמיד את הפח הגדול שבדרך עומד בחוץ בין הדלת לבניין. ואתם הייתם חופשיים at last), אבל עדיין.. זו לא דרך להתחיל את הבוקר. בטח לא אחרי שתקפו אתכם יונים דמיוניות לפנות בוקר.

 

 

וכמובן, הייתם יכולים להסתובב בפומבי עם עגילי תוכי בצבע ירוק זוהר. ולאבד את אחד העגילים חמישה ימים אחרי שקיבלתם אותם במתנה. ולזחול על הרצפה בבית הספר, בזמן שהמורים שלכם בוחנים את העוגה שהכנתם במסגרת מבחן הסיום של הקורס, לחפש את העגיל ובכל זאת לא למצוא.

 

אז אתם יודעים.. אול אין אול, מצבכם לא רע. בסך הכל טעיתם פעמיים כשנתתם לי יותר מדי קרדיט בנוגע ליכולת ולידע הקולינרי שלי. באמת באמת שיכול היה להיות יותר גרוע.

 

מצד שני, מצבכם יכול היה להיות יותר טוב. נגיד, הייתם יכולים לעבוד איתי ולקבל – בנוסף לשאריות העוגה ממבחן הסיום שלי בקורס – מלא עוגיות שיבולת שועל וצ’יפס. איזה צ’יפס? נשימה עמוקה: שוקולד, חמאת בוטנים, קרמל, עוד סוג של קרמל (טוב, butterscotch) וחתיכות טופי.

מצד שלישי, מצבכם עדיין יכול להיות טוב. כל מה שצריך כדי להכין את העוגיות האלה זה סיר ותנור. אין צורך אפילו במיקסר: ממיסים חמאה ואחר כך מוסיפים את הכל לסיר ומערבבים. מה שאתם כן צריכים זה את כל סוגי הצ’יפס ו/או התוספות האחרות שתוכלו לחשוב עליהן (מי אמר אגוזים, m&m’s, קוקוס, בייגלה, קורנפלקס, חתיכות ביסקוויטים ושאר ירקות? אה כן, אני. חוץ מהעניין הזה של הירקות. איכסה ירקות).

 

 

***

מקור המתכון: לקחתי את המתכון מכאן ושיניתי קצת (פחות סוכר, קצת קמח מלא במקום רק לבן, כאלה). וכן, השם המקורי של העוגיות הוא “עוגיות-אני-רוצה-להינשא-לך”. אז אני אמנם לא זכיתי אפילו להצעת נישואין אחת בעקבות העוגיות, אבל אנשים התלהבו מאד, ואני משכנעת את עצמי שאם כל האנשים שעובדים איתי לא היו נשואים ו/או מבוגרים ממני בעשור ויותר, לפחות חצי מהם – גברים ונשים כאחד – היו כורעים ברך. מצד שני, אני גם שכנעתי את עצמי שיונים תוקפות אותי באמצע הלילה, אז מה אתם מקשיבים לי.

כמות: תלוי בגודל. אני התחלתי עם 27 עוגיות עם נוכחות, כאלה שיצרתי בעזרת כף גלידה קפיצית, אבל אז החלטתי שהכמות הזו קטנה מדי ושהעוגיות גדולות, אז חציתי כל גוש בצק לשניים וסיימתי את היום עם 54 עוגיות, לא מאד קטנות.

מצרכים:

200 ג’ חמאה (סוד קטן: נראה לי שגם 150 זה מספיק. ששש)

1 כוס סוכר חום כהה

1/4 כוס סוכר לבן

1 ביצה

1 חלמון

1 כפית תמצית וניל

1/2 1 כוסות קמח לבן

1/2 כוס קמח מלא

1 כוס שיבולת שועל

1/2 כפית אבקת סודה לשתיה

1/2 כפית מלח

2 כוסות של תוספות: אני השתמשתי בשוקולד צ’יפס, קרמל צ’יפס, שוקולד צ’יפס, חמאת בוטנים צ’יפס וחתיכות טופי

מעט מלח ים אטלנטי (לא חובה)

אופן ההכנה:

1. ממיסים חמאה בסיר בינוני תוך כדי ערבוב מדי פעם. מסירים מהאש.

2. טורפים פנימה שני סוגי סוכר, רצוי עם מטרפה (ניסיתי עם לקקן, ביליב יו מי. זה לא עבד טוב), עד לקבלת תערובת חלקה. מצננים במקרר למשך כעשר דקות (התערובת לא באמת תתקרר, אבל מספיק כדי לא לבשל את הביצים).

3. טורפים פנימה ביצה, חלמון ותמצית וניל.

4. מוסיפים יבשים: קמח לבן, קמח מלא, שיבולת שועל, סודה ומלח. מערבבים היטב, אפשר להמשיך עם המטרפה.

5. מוסיפים צ’יפס (או תוספות נוספות ) ומערבבים פנימה, רק עד שהתוספות מפוזרות על פני הבצק. בשלב הזה עדיף כן לעבור ללקקן.

6. יוצרים עוגיות מהבצק: מגלגלים לכדור או שמשתמשים בכף גלידה קפיצית. אם רוצים, מניחים גרגר של מלח ים אטלנטי במרכז כל עוגיה. שימו לב: אם הבצק רך מדי ולא נוח לעבודה, אפשר להעביר למקרר למשהו כמו עשר דקות – זה מה שאני עשיתי – ורק אז ליצור עוגיות. מניחים את העוגיות הלא-אפויות על מגש או צלחת ומניחים במקרר למשך כחצי שעה (לחסרי סבלנות ו/או כאלה שצריכים לצאת מהבית ממש בקרוב: גם רבע שעה זה בסדר).

7. בינתיים מחממים תנור ל-160 מעלות.

8. מעבירים את העוגיות לתבנית מרופדת בנייר אפיה (כן, גם אם העוגיות כבר היו במקרר בתוך תבנית. לא אופים על תבנית קרה, העבירו לאחת אחרת, עצלנים!) ומרווחים, כי העוגיות מתפשטות במהלך האפיה (לפחות מגש אחד שלי התפשט. תעלומה). אופים 12-14 דקות (אני אפיתי 13), ומסובבים לאחר שש-שבע דקות. אם אופים שתי תבניות במקביל, רצוי גם להחליף ביניהן, גובה-wise. בתום האפיה מצננים מספר דקות בתבנית ומעבירים לרשת, לטובת צינון מלא.

הערות/תוספות/שדרוגים: