פבלובה שוקו-וניל

על ידי מור
שיר המהממת חגגה ארבע לפני יומיים.
נו, אתם מכירים את שיר. האחיינית הכי קטנה שלי. הדבר.
רציתי להכין עוגה ולחגוג לה וירטואלית, כמו כל שנה. כי זה הדבר ההגיוני לעשות.
בחודשים האחרונים, מרגיש לי שבכל פעם ששואלים את שיר איזו עוגה היא רוצה, התשובה היא “וניל ושוקולד” או “שוקו-ונילה” או משהו בסגנון.
אז החלטתי להכין לה עוגת וניל ושוקולד. היות שיום ההולדת שלה נופל על פסח, המח שלי נדד לכיוון הפבלובי, רוצה לומר מרנג, רוצה לומר ללא קמח, רוצה לומר כשר לפסח, ווהו!
וכמובן, תכננתי לפרסם את הפוסט ביום ההולדת עצמו.
אז תכננתי.
בסופו של דבר, הכנתי את הפבלובה הזו ארבע פעמים — אחת לכל שנה של שיר.
למה, אתם שואלים?
אני אסביר.
פבלובה ראשונה
 
זה התחיל בשבת שעברה. בדיוק היה לי קצת זמן מת כשהכנתי את עוגת יום ההולדת של אסף, אז החלטתי להכין מיני פבלובה וניל עם שוקולד צ’יפס, המכילה שני חלבונים בלבד. אז הפרדתי ביצים, הקצפתי חלבונים, ביצעתי התאמות בשאר החומרים, ואפיתי.
האמת היא שעוד לפני שהפבלובה נכנסה לתנור, ידעתי שאצטרך להכין אותה שוב. המרנג לא יצא מספיק טוב. אבל אפיתי בכל מקרה, וקיוויתי לטוב.
הפבלובה היתה שטוחה וקצת מעוכה, ולאחר האפיה בכלל לא ראו את השוקולד הצ’יפס שהסתתרו בתוכה.
אז שמתי אותה בצד, כלומר בקופסא סגורה, והחלטתי שאמצא לה שימוש בהמשך.
ספוילר: חלק ממנה שימש אותי לקינוח שכבות אישי עם קרם פטיסייר שוקולד חלב ותותים. כל השאר נזרק לפח כש..
טוב רגע, תכף נגיע לזה.
פבלובה שניה
 
יום שני. חלפו יומיים. יום ראשון, יום ההולדת של אסף, הוקדש ליום כיף משותף שלנו (יש לקרוא: אוכל ומסז’ ומלא אוכל), כך שרק ביום שני בצהריים, שש שעות לפני ליל הסדר, התפניתי לניסיון שני של הפבלובה.
הפעם חזרתי לשלושה חלבונים, ערבבתי פנימה שוקולד צ’יפס, ולפני האפיה זרקתי עוד כמה מלמעלה, שייראה יפה.
וואלה, הפבלובה יצאה טוב הפעם. מגניב, עכשיו במה ממלאים אותה?
כדי להישאר באזורי השוקו-וניל, ומתוך כוונה לנצל את החלמונים שנשארו לי לאחר הכנת הפבלובה, חשבתי על קרם פטיסייר שוקולד. וכיוון שמדובר בעוגה שמיועדת ליום הולדת וירטואלי של ילדה בת ארבע, הרגיש לי ששוקולד חלב הוא השוקולד הנכון למשימה.
הקרם יצא מושלם. אבל אני, כמו תמיד, לא יודעת מתי לעצור, אפילו שברגעים קשים, אסף כל הזמן צועק לי: Less is more!
וזה מבלבל נורא, כי אני בעצמי מור, אז מי הלס הזה, ולמה הוא מחליט שהוא מור?
בקיצור.
רציתי מרקמים. רציתי עניין. רציתי להוסיף קלוריות לעוגה בדמות שמנת מתוקה.
מילאתי את השקע בפבלובה (שבינינו? לא היה עמוק ורחב מספיק) בכמה כפות של קרם, ומהשאר החלטתי ליצור קרם דיפלומט, כלומר להוסיף לו קצפת.
רק שבעודי עפה על עצמי ועל הפבלובה שלי ועל קרם הפטיסייר, הרשיתי לזחיחות להשתלט עלי. במקום לעצור שניה ולהבין שאני צריכה להקציף שמנת ואז לקפל אותה לתוך הקרם, פשוט זרקתי הכל יחד למיקסר והתחלתי להקציף.
הקרם.. הקרם לא ממש אהב את זה. הוא לא הפך לקרם דיפלומט יציב, הוא פשוט הפך לחלב סמיך-ish בטעם שוקולד חלב.
ברגע של ייאוש מהול בטיפשות, יצקתי את שמנת השוקולד הזו מעל הפבלובה. ואז הגיע הטמטום האמיתי:
החלטתי שהפבלובה צריכה להפוך לעוגת יום הולדת של ממש. ומה יש על עוגת יום הולדת?
נכון מאד, קרם שוקולד. כלומר, גנאש. כלומר, משהו שגם אם נותנים לו להתקרר קצת, הוא עדיין די חמים, ולא כדאי ליצוק אותו מעל “קצפת” שוקולד לא יציבה במיוחד.
ואז הכל נזל.
זה היה די מכוער.
לא משנה כמה סוכריות זריתי מלמעלה – וזריתי – הפבלובה פשוט נזלה.
השלכתי אותה למקרר, בתקווה שהיא תתייצב, וזה “עזר”, אבל זה לא באמת עזר.
לקחתי אותה לליל הסדר אמנם, אנשים אפילו אכלו חלק, אבל המסקנה הסופית היתה שהיא מתוקה מדי ושהמראה שלה חמוד ותו לא (וגם זה רק כי שלוש האחייניות שלי הוקסמו, כנראה, ממיקס הסוכריות הצבעוניות שרקחתי בעצמי וזריתי על הפבלובה).
פבלובה שלישית
 
יום שלישי. לאחר התאוששות קלה מליל הסדר, התחלנו להתארגן לארוחה נוספת, הפעם צהריים, הפעם אצל ההורים של אסף.
היו לי כמה קינוחי שאריות לקחת איתי (זוכרים את ההם מההתחלה, עם פטיסייר השוקולד והתותים? והיו גם כמה מילקים), אבל הבטחתי להכין גם עוגה לאסף, עוגה מספיק חגיגית כדי לחגוג לו – שוב, הפעם עם המשפחה שלו – יום הולדת.
כשדנו במה אכין לו, נזכרתי בעוגת השוקולד השוודית שהכנתי פעם. היא היתה זכורה לי כקלה ולאסף כטעימה, אז היי – למה לא?
אני אגיד לכם למה לא — כי משהו השתבש הפעם, העוגה לא נאפתה מספיק וגיליתי את זה רק חצי שעה בערך לפני שיצאנו מהבית. עד עכשיו לא ברור לי מה קרה (אסף טוען ששקלתי משהו לא נכון, אני טוענת שהוא צריך לא להתערב בדברים הוא אולי מבין בהם, אבל למה סתם לעצבן?), אבל אשכרה נזלה חמאה מהעוגה.
זה היה.. לא נעים. לא נעים בכלל.
העניין הוא שעל הדרך, החלטתי להכין את הפבלובה בפעם השלישית. כי כפי שאומר הפתגם (שהמצאתי הרגע), העקשנות מהשטן.
אז בזמן שמשבר עוגת השוקולד החל, הפבלובה בדיוק נהנתה ממנוחה של שעה וחצי בתנור.
ואז גילינו שהעוגה היא בעצם עיסה, אסף היה לא מרוצה מזה שאני משאירה דברים לרגע האחרון (צודק) ואיך יכול להיות שאני שוב מכינה פבלובה?!
אני הגבתי בצורה פרופורציונלית לחלוטין, בהנחה שאתם קוראים להתקף בכי על רצפת המטבח תגובה פרופורציונלית.
(הורמונים? לא הבנתי, למה אתם מתכוונים?)
בניסיון נואש להציל את חמאת השוקולד העיסתית, אסף הוציא את הפבלובה שלי מהתנור לפני הזמן (בכי) והחזיר את טינופת השוקולד לתנור לעוד כמה דקות (עוד קצת בכי).
ייאמר לזכותו שהוא ממש יצא מגדרו בניסיון להציל את העוגה, אבל הניסיון כשל (זאת אומרת, לא יודעת.. לקחנו את העוגה להורים שלו. לא העזנו להוציא אותה. אבל מאוחר יותר באותו היום, אמא שלו אמרה שהעוגה התייצבה ושהיא ממש אחלה. אז.. לא יודעת, כשלון חלקי? כשלון דועך? הורמונים?). הפבלובה, בינתיים, המתינה על הכיריים, לא-לגמרי-אפויה-אבל-דווקא-לא-רואים-עליה, סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה.
הלכנו. אכלנו. חגגנו עם קינוחים אחרים. חזרנו.
הפעם כבר הפקתי לקחים נוספים לגבי הפבלובה שלי: שוקולד מריר, לא חלב, כדי למתן את המתיקות.
וגם — כל המוסיף גורע, אז אולי פשוט קרם פטיסייר. בלי קצפת, בלי דיפלומט, בלי גנאש, וזה בשום צורה לא קשור לעובדה שנשאר לי רק חצי מיכל שמנת בבית בשלב הזה.
הפטיסייר יצא טוב גם הפעם. אפילו יותר טוב, אולי.
מילאתי את הפבלובה שלי בקרם. כיסיתי גם את חלקה העליון. שלפתי שוב את מיקס הסוכריות ההורס שלי וזריתי בנדיבות.
הייתי מאושרת ואמרתי לעצמי שהיי, הצלחתי, פעם שלישית גלידה למרות הכל, ואפילו יש עוד קצת אור (שעון קיץ, אתה החבר הכי טוב שלי בעולם כולו), אז אולי אוכל לצלם את הפבלובה. הרמתי אותה מתבנית האפיה, מלאת קרם וסוכריות, במטרה להעביר אותה לקרש או צלחת או וואטאבר —
קחק.
קרך.
רגע, איזה רעש יוצא כשנשברת לך פבלובה בידיים ומתפרקת באמצע, בין התבנית לשיש?
אני אגיד לכם איזה רעש יצא ממני: צחוק.
צחוק משוגע. צחוק היסטרי. הצחוק של הצבועים ממלך האריות. צחוק שגרם לאסף ישר לצעוק לי, “מה קרה?”.
אני, על סף טירוף, לא הצלחתי להסביר לו, פשוט סימנתי לו שיבוא למטבח, בעודי צוחקת כמו אלוהים יודע מה.
(ברצינות שניה, על אילו הורמונים דיברתם קודם?)
אסף היה קצת פחות משועשע ממני, אחרי שהוא ראה את הפבלובה הזו משחקת עם השפיות שלי במשך מספר ימים (יש לי תחושה שהוא היה גם קצת ממורמר על זה שאני משקיעה כל כך הרבה בעוגה שהוא אפילו לא אוהב. למה אני לא משקיעה ככה בפאי? או באיזו עוגת שמרים טובה? משהו שהוא יוכל להנות ממנו?).
“אמרתי לך שאת מגזימה, את צריכה לנוח! לכי לנוח!” הוא נזף בי ושלח אותי לחדרי.
את חצי הפבלובה הראשונה (זוכרים אותה?), שישבה לה על השיש במטבח, מסכנה, בתוך קופסא, באמת שהיא לא עשתה כלום, הוא השליך לפח בכעס.
את הפבלובה הנוכחית, השלישית, זו שהקיאה עצמה לדעת, הוא החל לפנות לפח, ואז חלק ממנה נפל לו על הרצפה.
אחרי כמה צעקות וקללות שהגיעו מכיוון המטבח, הקמתי את עצמי בחשש מהמיטה בחדר – אליה נשלחתי כעונש – והלכתי לעזור לו. יותר נכון, גירשתי אותו לסלון כדי שיירגע קצת מהפבלובה המקוללת, והתחלתי לנקות בעצמי.
אני חושבת שבערך בשלב הזה הוא איים להתגרש ממני אם אכין שוב פבלובה בימים הקרובים (תגדיר “קרובים”) (סתם, אבל ברצינות.. אתה לא הולך להתגרש ממני, נכון?) (הוא אמר שלא, יש!), אני הבטחתי להיות ילדה טובה, והתחלתי לנסות לחשוב על פרצות בהבטחה שלי. הצטערתי על זה שלא הצלבתי אצבעות מאחורי הגב.
ולא הפסקתי למלמל, “אבל היא היתה כל כך יפה. היא היתה. כל כך. יפה.”
פבלובה רביעית
 
שוב שבת. סגירת מעגל.
לא תאמינו, אבל היינו מוזמנים לעוד ארוחה משפחתית.
יום ההולדת של שיר היה כבר אתמול, ואני – למרות האובססיביות שלי – לא הספקתי להעלות פוסט בזמן. זה הרג אותי ותסכל אותי, ובטח שימח את אסף, שקיווה שאולי סוף סוף אלמד “לשחרר”, אבל קלירלי זה לא המצב.
ובכל זאת, אני לא אחת שמוותרת בקלות. חוץ מזה, הבטחות נועדו שיפרו אותן, לא?
אל תענו.
בכל אופן.
עוגת תפוזים לימונית מוכנה כבר מאתמול. עוגת מצות של נטלי גם כן, מתייצבת כבר במקרר.
מה אני אמורה לעשות עם כל הזמן הפנוי שנותר לי?
בשלב הזה, הידיים שלי כבר מפרידות ביצים על אוטומט, המבט שלי לבדו מקציף יחדיו את החלבונים והסוכר. קרם הפטיסייר מבשל את עצמו.
אסף עוד עשה את הטעות של לשאול אותי מה אני מתכננת לעשות הבוקר. למה, אסף, למה שאלת? לא שמעת על האיגנורנס והבליס?
עטיתי על פניי את המבט הכי תמים-נחמד-מסכן-חביב שלי, חייכתי אליו, וחיכיתי שהוא יבין לבד.
“לא! לא! לא! לא שוב!”
אבל זה היה מאוחר מדי. אני כבר ידעתי שאין מה לעשות, הייתי חייבת להתמודד עם המשימה הזו, גם אם זה אומר שאיאלץ להקריב לשם כך תריסר ביצים.
ואכן, תריסר ביצים הוקרבו.
אבל הפעם הפקתי את כל-כל-כל הלקחים מכל הפעמים הקודמות גם יחד. הדבר היחיד שנאלצתי להתפשר לגביו הפעם היה העובדה שמילאתי את הפבלובה בקרם הפטיסייר בערך עשרים שניות אחרי שהיא יצאה מהתנור, כלומר היא היתה מעט חמימה.
חששתי שכל הקרם יימס, אבל הוא דווקא שרד די יפה. גיבור כזה.
וכך, לאחר סשן צילומים קצר, באורח פלא, כמו קסם, אפילו הייתי מוכנה ליציאה בזמן.
עם פבלובה שוקו-וניל מהממת ביד. כלומר, בשקית. כלומר, בקופסא שהיתה מונחת בתוך שקית.
סיכום
 
1. פספסתי את יום ההולדת של שיר ביומיים. זה נורא, אבל זה לא נורא.
2. העקשנות משתלמת.
3. אסף לא מתגרש ממני, לפחות לא כרגע.
4. כולם עפו על הפבלובה – רותם, האחיינית החכמה שלי, אפילו היא אמרה שהיא יצאה יותר טוב מהפבלובה של ליל הסדר (וגם נתנה לי לטעום ממנה ביס, כי היא מלאך). העוגה כולה נאכלה, מינוס פירור או שניים.
5. הורמונים זה פיקציה, ואני מרגישה יציבה ומאוזנת מתמיד.
6. אתם צריכים להכין פבלובה שוקו-וניל לערב החג השני שלכם, כי זה קל וטעים ומגניב ויפה ולמען השם, הכנתי אותה ארבע פעמים כדי שיהיה לכם את המתכון הזה!
7. חג שני שמח!
8. ויום הולדת (מאוחר) שמח לדבר הכי חמוד בכל בוורלי הילס!
***
פבלובה שוקו-וניל
מקור המתכון: הפבלובה מבוססת על הפבלובה הזו, הקרם על זה.
כמות: פבלובה אחת בקוטר של כ-22-24 ס”מ (היא מתרחבת קצת במהלך האפיה).
מצרכים:
לפבלובה
3 חלבונים גדולים
200 ג’ (1 כוס) סוכר לבן
20 ג’ (2 כפות) קורנפלור
1/2 כפית מחית וניל/1 כפית תמצית וניל
85 ג’ (1/2 כוס) שוקולד צ’יפס + חופן לקישוט
לקרם פטיסייר שוקולד מריר
300 מ”ל (1/4 1 כוסות) חלב
75 ג’ (1/4 כוס + 2 כפות) סוכר לבן
3 חלמונים גדולים
25 ג’ (1/2 2 כפות) קורנפלור
50 ג’ שוקולד מריר, קצוץ גס
35 ג’ חמאה, חתוכה לקוביות
סוכריות צבעוניות, לקישוט
אופן ההכנה:
1. מחממים תנור ל-160 מעלות. מציירים עיגול בקוטר 20 ס”מ על נייר אפיה. הופכים את הנייר כך שהצד עם הטוש נמצא כלפי מטה, ומניחים על תבנית גדולה.
2. מניחים חלבונים בקערת המיקסר. מקציפים בהדרגה למרנג יציב: מתחילים במהירות נמוכה, ומגבירים בהדרגה עד למהירות מקסימלית, תוך כדי הוספת סוכר בשלוש-ארבע הוספות.
3. מקפלים פנימה קורנפלור ווניל, עד לקבלת תערובת אחידה.
4. מקפלים פנימה שוקולד צ’יפס.
5. מעבירים את המרנג לתבנית ויוצרים צורת פבלובה בעזרת לקקן או כף — יוצרים שקע במרכז העיגול ודואגים לשוליים גבוהים. מקשטים במעט שוקולד צ’יפס.
6. מעבירים לתנור ואופים חמש דקות. לאחר מכן, מנמיכים את חום התנור ל-100 מעלות ואופים למשך שעה וחצי בסך הכל, עד שהפבלובה מתקשה. מצננים לחלוטין לפני ההרכבה.
7. להכנת הפטיסייר: מניחים חלב ומעט סוכר בסיר בינוני. מבשלים על אש בינונית, עד לסף רתיחה.
8. במקביל מערבבים חלמונים עם שאר הסוכר בקערה קטנה. מוסיפים קורנפלור וטורפים היטב.
9. כאשר החלב מתחיל לבעבע, מסירים מהאש. מבצעים השוואת טמפרטורות: מעבירים שתיים-שלוש כפות חלב לתערובת החלמונים ומערבבים היטב. יוצקים את תוכן הקערה לתוך הסיר ומחזירים לאש.
10. ממשיכים לבשל על אש בינונית, תוך כדי ערבוב, עד להסמכה. מנמיכים את החום ומבשלים עוד כדקה-שתיים.
11. מסננים את הקרם לתוך השוקולד המריר. מערבבים היטב עד לקבלת קרם חלק.
12. מוסיפים קוביות חמאה ומערבבים עד להמסה והיטמעות מלאה.
13. מניחים ניילון נצמד על פני הקרם ומעבירים למקרר למשך כשעה.
14. להרכבה: מניחים את הפבלובה האפויה על צלחת הגשה.
15. מרעננים מעט את קרם הפטיסייר בעזרת מטרפה. ממלאים את השקע בפבלובה בקרם ומצפים גם את חלקה העליון בשאר הקרם.
16. אם רוצים, זורים סוכריות צבעוניות מלמעלה, או כל קישוט אחר שמתחשק לכם.
הערות/תוספות/שדרוגים:
  • אני משערת שזו הולכת להיות השאלה הראשונה והעיקרית של רובכם: את כל הספרינקלז (כמעט) קניתי בחנות אינטרנטית נהדרת בשם Layer Cake Shop, והיא הדבר הטוב והרע ביותר שקרה לכם, אולי אי פעם.
  • האם אפשר להשתמש בשוקולד חלב במקום שוקולד מריר בקרם הפטיסייר? בהחלט (אפשר גם לראות בתמונות שזו הגירסא שאני צילמתי בשלבי ההכנה). אבל קחו בחשבון שהעוגה תהיה הרבה יותר מתוקה, ככל הנראה מתוקה מדי. השוקולד המריר ממתן קצת את המתיקות ההיסטרית של המרנג, ואצלי העדיפו את גירסת המריר על פני החלב.
  • ולאלה מכם התוהים האם אסף שקל לאשפז אותי בכפיה, התשובה היא כן. אבל אז הוא הבין שלא יהיה אף אחד בבית שיכין לו עוגות, אז הוא החליט להבליג.
פבלובה (כי המילה הזו לא נאמרה מספיק פעמים בפוסט הזה).

מתכונים נוספים שאולי תאהבו

השאירו תגובה

6 תגובות

נטלי אפריל 16, 2017 - 04:33

חיכיתי לפוסט הזה 🙂 הפבלובה נראית מעולה! ותכלס שיר צודקת – אין על שוקולד ווניל. שילוב מושלם 🙂 מזל טובבבבבב!

הגב
אנונימי אפריל 16, 2017 - 05:59

מהממתתתת! הפבלובה, אבל בעיקר את… מזדהה עם הטירוף,מנסיון זה לא עובר ושלא יגידו לך שזה ההורמונים…��

הגב
טל אפריל 16, 2017 - 10:31

טוב זה יצא אחד הדברים היפים שראיתי לאחרונה!!
אני מריחה מדריך עשה ואל תעשה אל הפבלובה המושלמת? (סליחה אסף)

הגב
מיה ב אפריל 16, 2017 - 11:10

לא הפסקתי לצחוק, טירוף ההורמונים בהריון נשמע כ"כ מוכר 🙂

הגב
Hagar אפריל 16, 2017 - 15:05

שיר מוסרת: וואוווו, עוגה!!! יאמי!!!
ואני מוסרת שאסף צודק, תנוחי.
וזיו מוסר: הלוואי ושכנגיע לביקור ונרד מהמטוס, מור תכין לכל אחד מאיתנו את העוגה שהכינה ליומולדת שלו.😋 ואז לכל אחד תהיה עוגה. עם ניצוץ בעיניים.
ואני מוסיפה: את צריכה לנוח. והמון תודה ואהבה❤️

הגב
Morcake מאי 6, 2017 - 19:35

תודה לכולם!
הגר, בואו כבר!!!!!

הגב