טארט שוקוטלה ללא גלוטן

אתם לא הוזים. אתם לא חולמים.

לא, גם לא נקלעתם לסיטואציית בחזרה לעתיד. אף אחד לא המציא מכונת זמן, השנה היא לא 2016.

זה סתם יום (טוב, לא סתם יום.. יום הפאי) שבמקרה (שוב, לא לגמרי במקרה. יום הפאי, אומרים לכם) עולה בו פוסט חדש בבלוג.

כן, אני יודעת שעברו שנתיים וחודשיים פחות יום מאז הפוסט האחרון.

לא כתבתי, לא התקשרתי. פשוט נעלמתי ללא הכנה. אני לא יודעת אם לומר “סליחה” או “אין בעד מה”.

בינינו, החיים שלכם טובים יותר בלעדיי. יותר שקטים. פחות חופרים. אנחנו ב-2026, העולם רוצה סרטונים מגניבים של שבע שניות. לא חפירות ארוכות של שבעת אלפים מילים.

ועדיין, נעלמתי. ולא אמרתי. ועכשיו חזרתי. כלומר.. אני לא יודעת אם חזרתי-חזרתי.

חזרתי עכשיו. נקודתית. כמו שחוזר אדם שנקלע למלחמה (שניה תוך פחות משנה, וכולנו יודעים שסרט ההמשך תמיד פחות טוב מהמקור, אז.. כן) ואין לו באמת זמן פנוי, אבל הוא מתעקש בכל זאת למצוא קצת זמן פנוי, כי בכל זאת – יום הפאי זה לא סתם יום.

חכו שניה, יש התרעה. טוב, אני ממשיכה עוד טיפה. אם תהיה אזעקה, אעצור ואעדכן.

בקיצור.

אמנם הכל קשה ובלתי אפשרי, אבל יונתן הלך אתמול לישון אצל סבתא, כלומר נשארתי רק עם שני ילדים בבית, וזה מרגיש פתאום שטויות לעומת שלושה. וסופ”ש, אז העבודה יכולה לחכות ליום ראשון. ומלחמה + אובך בחוץ, כך שאנחנו לא הולכים לשום מקום, אפילו לא לגינה.

אז עוגה לשבת.

אני בכלל רציתי להכין עוגת ביסקוויטים, כי מצאתי במגרה אינסטנט פודינג שעשה לי פרצופים עצובים, אבל לאסף התחשק משהו עם אגוזי לוז.

לא היו לי בבית אגוזי לוז, ולא היה לי כח ללכת לחפש, אז תרגמתי את הבקשה שלו למשהו עם נוטלה. מספיק קרוב.

טוב, היתה אזעקה בינתיים. נגמרה. חיים נורמליים ושפויים.

איפה היינו? אה כן, אגוזי לוז –> נוטלה.

דיברנו, התכתבנו (כן, שנינו היינו בבית ביחד, אבל כל אחד היה בחדר אחר, אל תשפטו), הזכרתי לו ששבת זה יום הפאי. מפה לשם, זה התחיל לקבל כיוון.

אני אחסוך לכם את התהליך המחשבתי, כי בגדול זה היה “איך אני מעתיקה מעצמי את עוגת המוס שוקולד ואגוזי לוז שהכנתי לפני שש שנים* אבל עדיין גורמת לה לצאת מספיק שונה כדי שזה יצדיק מתכון, אם יצא טוב?”

* עוגה שהוכנה במסגרת סגר הקורונה הראשון, שפתאום נראה כמו תקופה.. יותר טובה? יותר מגבילה אבל פחות מלחיצה? אלוהים יודע, איך משווים בין רע לנורא?

אבל בשורה התחתונה, מה שיצא זה זה: קלתית ביסקוויטים וחמאה חומה, גנאש נוטלה, טראפלה נוטלה וגנאש שוקולד חלב (וקצת מריר) מוקצף.

לפי אסף: טעים. אבל מתוק מדי. ובטעימה שניה: טעים. לא בהכרח מתוק מדי. אבל אולי נוטלאי מדי?

לפי עידו: טעים. 10/10. מושלם. העוגות של אמא הכי טובות בעולם (ציטוט אמיתי).

לפי מור: אממ עדיין לא טעמתי. תכף אקח לי חתיכה עם הקפה של אחר הצהריים. אבל זה לא מתוק מדי, זה עשיר. זה לא מוגזם, זה דקדנטי. קיצור, מצדיק מתכון. ברור שמצדיק מתכון.

בשורה התחתונה, זה מתכון שילדים יאהבו. ו/או אנשים שאוהבים קינוחים שוקולדיים מתוקים. ו/או אנשים שיש להם רגשות עמוקים לנוטלה.

מה אכפת לכם לנסות? מה כבר יש לכם לעשות? לאן יש לכם ללכת? תסתכלו החוצה, מלחמה ואובך.

ולסיכום — כיף לחזור, גם אם לא לחזור-לחזור. סיכוי טוב שנתראה פה שוב רק באמצע 2029, מעניין אם תהיה מגפה עולמית נוספת או מלחמה עולמית נוספת. לא יכולה לחכות!

שיהיה לכם יום פאי שמח, מתוק (אבל לא מדי), נטול אזעקות (צחוקים איתי!), ותשמרו על עצמכם.

יאללה, נתראה בשמחות.